יו"ר הכנסת והשר לבטחון פנים קראו השבוע להרוס את ביתה של משפחת דיים בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים - בית משפחת המחבל שביצע את הפיגוע בישיבת "מרכז הרב" ורצח שמונה תלמידים יהודים. שיטת הענישה הזו הפכה לחלק בלתי נפרד של המאבק הישראלי בהתנגדות ובטרור הפלסטיני לאורך השנים, אף כי יעילותה, הלגיטימיות שלה ומקור הסמכות שלה מוטלות בספק.
היסטוריה של ענישה באמצעות הריסת בתים מלווה את האנושות בצורות שונות כבר אלפי שנים: בעולם העתיק, הריסה של בתים היתה חלק ממסכת ענישה מקיפה, איום מקובל על ערים מורדות שהסתיים פעמים רבות בטבח ומכירת הנותרים בחיים לעבדות. החרבת עיר היתה צעד מקובל לאחר כיבוש, כשדוגמה מפורסמות הינה כמובן בירושלים, כשבתשעה באב לשנת 70 הצליחו צבאותיו הרומיים של טיטוס לפרוץ למתחם הר הבית והחריבו בסופו של דבר גם את בית המקדש. באירופה הפיאודלית של ימי הביניים שגשגה במשך מאות שנים הפרקטיקה של הריסת בתים במסגרת "המלחמות הפרטיות" בין אצילים: מהלך פתיחה אופייני היה פשיטה על נחלתו של היריב, שהיה מתבצר בטירתו בזמן שצבא האויב שורף את הבתים שעל אדמתו.
בעידן המודרני, בו צבאות סדירים מצאו עצמם באופן תדיר מתמודדים מול לוחמת גרילה באזורי כיבוש, הריסת בתים החלה להיתפס גם כצעד של הרתעה - לא רק כזה שנועד לפגוע בבסיס הכלכלי או בבסיס האספקה הצבאית של האויב, אלא גם אמצעי להפעיל לחץ על האוכלוסייה בכדי שלא תעניק מחסה ותמיכה לאנשי גרילה. מלחמת הבורים בדרום אפריקה, בתחילת המאה ה-20, היתה מהדוגמאות המודרניות הראשונות הבולטות: במסגרת דיכוי לוחמי הגרילה ממוצא הולנדי, פיתחו הצבאות האימפריאליים הבריטים כמה טכניקות חדשניות, דוגמת מחנה הריכוז, וכן "ענישה מרתיעה" באמצעות הריסה ושריפה של בתים.
את אותן טכניקות צבאיות הביאו עימם הבריטים לפלשתינה בתקופת המנדט. שימוש נרחב נעשה בהן בדיכוי המרד הערבי בסוף שנות השלושים. את הדוקטרינה הצבאית גיבו הבריטים בהליך בירוקרטי: על פי תקנה 119 ב"תקנות ההגנה לשעת חירום" שפורסמו ב-1945, המפקד הצבאי רשאי להורות על הריסה של בית בכל ישוב, שכונה או רחוב שתושביהם ביצעו עבירות אלימות. תקנה זו, למעשה, היא שמהווה עד היום במדינת ישראל את הבסיס החוקי להרס של בתים כצעד ענישה.
טיפה בים של בטון
הענישה באמצעות הריסת בתים נכנסה לשגרה הצה"לית לאחר כיבוש השטחים ב-1967. על עשרים השנים הראשונות של הכיבוש אין אמנם די נתונים מספריים מדויקים, אך על פי הערכות שונות מדובר במאות רבות של בתים שנהרסו בשטחים. בתקופה זו פותחה השיטה של הריסת בתי משפחות מחבלים ושל פעילים בארגונים הצבאיים הפלסטינים.
תיעוד מספרי מפורט של הריסות בתים כפרקטיקת ענישה קיים מאז פרוץ האינתיפדה הראשונה ב-1987. מאז ועד ל- 2004 נהרסו בשטחים 1,115 בתים, בפעולות שיעדן המוצהר היה להרתיע את הפלסטינים מלקחת חלק בפיגועים נגד אזרחים וחיילים ישראלים. כמה מאות בתים נוספים נאטמו או נהרסו באופן חלקי.
בתקופת האינתיפאדה השנייה הגיעה מדיניות הענישה באמצעות הריסת בתים לשיא: בשנים 2002-2003 הרס צה"ל בדרך זו קרוב ל-500 בתים. לטענת ארגון "בצלם", ישראל ניסתה ליצור את הרושם לפיו היא הורסת לצרכי ענישה רק בתים בהם התגוררו מחבלים שהוציאו לפועל פיגועים רבי נפגעים. בפועל נהרסו בתים רבים של חשודים, בכל סוג של פעולה אלימה נגד אזרחים וחיילים.
בתחילת שנת 2005, קיבל שר הביטחון דאז שאול מופז המלצה של ועדה צבאית, אשר קבעה כי יש לחדול מהריסת בתים מאחר שזהו אינו צעד הרתעה יעיל.
נתון מעניין בנוגע להריסת בתים, מתייחס לחלק היחסי של אותה "הריסה כענישה" בתוך כלל עיי חורבות שצה"ל מותיר אחריו. בשטחים נוהגים להרוס בתים באופן סיטוני גם מבלי שהדבר יוגדר כצעד הרתעתי, ואל מול 177 בתים שנהרסו בגדה וברצועת עזה בשנת 2004 כצעד ענישה מוצהר, ישנם 1,404 בתים שנהרסו לשם "צרכי ביטחון" שונים, כגון חישוף שטח. למי שהחריבו את ביתו, אין זה משנה כיצד מגדירים את ההרס. מיותר לציין שעוד לא הוכח שצעד זה הרתיע אפילו פלסטיני אחד ומנע ממנו להצטרף למאבק מול ישראל.