הגיהנום העירקי של הנשים קשה יותר

חמש שנים חלפו מאז פלש צבא ארצות הברית לעירק ועד היום. סדאם חוסיין נתפס ולנתלה, ממשלה חדשה יושבת בבגדד, ולכאורה המצב משתפר. אבל נוכח מה שנחשב על ידי התקשורת לשיפור, נשאלת השאלה אם זה אכן כך, או שסף הגירוי לכאב של העיתונאים והציבור פשוט ירד פלאים. המציאות העירקית היא עדיין גיהינום, חד וחלק. לפני כחודשיים התפרסם מחקר על פיו נהרגו בעירק מתחילת המלחמה קרוב למיליון בני אדם. גם אם המתודולוגיה של המחקר אינה מדויקת, המשמעות היא אחת: המצב בעירק, גם היום, גרוע בהרבה מכפי שהיה לפני המלחמה.

רשת CNN תשדר ביום שבת סרט תיעודי בשם "דרך עיניהן", על קורותיהן של נשים המתגוררות בעירק וחוות את הגיהינום מדי יום. יוצרת הסרט היא כתבת הרשת בבגדד, ארווה דאמון. חלק מהנשים קיבלו מצלמות כדי לתעד בעצמן את המציאות במקומות מסוכנים מדי לעיתונאים זרים. בין היתר קיבלה CNN אישור לצלם בכלא הנשים "אל קדהימיה", בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה.

ההיבט המגדרי של המלחמה בעירק הוא משמעותי, בין היתר בגלל הקונפליקט הדתי. ינאר, מייסדת עמותה להגנה על נשים, מספרת שהיא הצילה נשים רבות מרצח על רקע דתי. היא בעלת אזרחות קנדית, אבל מעדיפה לסכן את חייה ביום יום העירקי כדי לעשות את מלאכת הקודש של מתן מחסה למשפחות ללא מפרנס ומגן. את בנה היא השאירה בקנדה, כי אימהות אינה עולה בקנה אחד עם הטירוף העירקי.

מטבע הדברים, אימהות היא מוטיב מרכזי בעיסוק בחייהן של נשים בעירק. ד"ר אימאן נאלצה גם היא לנטוש את ילדה הקטן והיחיד, משום שחייהם של רופאים בעירק הם מסוכנים במיוחד, עקב ההנחה שיש להם כסף. היא מטפלת בילדיהם של אחרים, שמציפים את בתי החולים בעקבות האירועים האלימים התכופים. איקלאס, פליטה חסרת בית המתגוררת בחורבה מטונפת מחזיקה תינוקת על ידה ואומרת שיש לה מזל, משום שלאחרים אין בכלל קורת גג לראשם.

אחד הקטעים עוכרי השלווה ביותר בסרט הוא סיפורה של סאמר, הממתינה להוצאתה להורג בבית הסוהר. היא מספרת שבלילה שלפני ימי רביעי היא לא ישנה משום שזה היום בו נוהגים שלטונות הכלא לבצע את ההוצאות להורג. על פי גרסתה, היא הלכה עם בחור שהכירה לבית דודה, שם הוא רצח את דודה, גנב את כספו ואחר כך השליך אותה ליד בית הוריה. המשטרה האשימה אותה בסיוע לרצח, והוציאה ממנה הודאה בעינויים קשים. משפחתה מכרה את כל נכסיה כדי לממן את הפניות, באמצעות עורך דין לכל גורם שניתן, ללא הועיל.

הזונות המרואיינות בסרט אינן נשים בלבוש צעקני המפתות גברים בקרנות רחוב, אלא נשים קשות יום בבגדים מסורתיים ורעלות. דווקא דרך הלבוש המסורתי ניתן לראות כאן את הזנות במערומיה: צורך קיומי להאכיל את הילדים שלא ניתן לקיים באופן אחר.

הטיה תרבותית אוריינטליסטית גורמת לנו, אולי, לצפות לדרמטיות רגשית, אבל אין לה זכר בסרט. ברוב הראיונות, אין כל נימה תיאטרלית. כשינאר אומרת שאין היא יודעת אם יירו בה בדרכה לעבודה, הדבר נמסר בטון כמעט לאקוני. כשנהלה אומרת שהיא עדיין לא סיפרה לבנה על אביו שנהרג, הדברים נשמעים מאופקים באופן בלתי נסבל כמעט. רק אביה של סמאר הממתינה לביצוע גזר דין המוות ממרר בבכי כשהוא מגלה ששוב נענתה פניית המשפחה שלו בלא כלום.

אוזן המיומנת בהאזנה לזיופים בתכניות מציאות טלוויזיוניות יכולה לשמוע כאן כנות בלתי נסבלת כמעט. אולי הייאוש חיסל את יכולת המשחק של הנשים העירקיות, שלא עושות שום פוזה למצלמה. אולי, כמו שרוצה הכתבת שנחשוב, מדובר בנחישות לחיות ולהעניק עתיד לדור הבא.

הסרט "דרך עיניהן" ישודר ברשת CNN ביום שבת, בשעה 22:00 על פי שעון ישראל