על פוליטיקת הזיכרון הישראלית העכורה

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל עתידה לשאת נאום בכנסת – בשפה הגרמנית. שלא במפתיע, התעורר סביב עניין זה פולמוס. חברי כנסת מהימין נזעקו על עצם האפשרות ששפה זו תישמע בין כותלי הכנסת; אחד מהם, אריה אלדד, אף נימק את התנגדותו הנחרצת באומרו ש"סבא וסבתא שלי נרצחו בגרמנית".

מבקר הספרות היהודי הנודע מרסל רייך-רניצקי, ניצול גטו ורשה, סיפר פעם כיצד ביקר עמית פולני, חוקר ספרות גרמנית, ושוחח עימו ברחוב בגרמנית. צעיר פולני שעבר לידם התנפל על רייך-רניצקי, כיצד זה הוא מעז לדבר על אדמת פולין "בשפת המרצחים". רייך-רניצקי חכך בדעתו, אם להסביר לאותו צעיר שלא בשפת המרצחים הוא מדבר אלא בלשונם של גיתה ושילר, אך מכיוון שלא היה בטוח שהלה יודע מיהם גיתה ושילר, בחר להודיעו שהוא דווקא מדבר בשפתם של מרקס ואנגלס. לדברי רייך-רניצקי, השתתק הצעיר על המקום. עם רשויות המדינה של פולין הקומוניסטית הוא ממש לא רצה להסתבך.

על אותו משקל: האם יש טעם להסביר לאריה אלדד שסבא וסבתא שלו לא נרצחו בגרמנית אלא בידי גרמנים? ושלשונם של הגרמנים הללו היתה אמנם זאת של מחוללי זוועת השואה, אך גם – מה לעשות? – שפתם של היינריך היינה ותיאודור הרצל, זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין, של ואלטר בנימין, תיאודור אדורנו, חנה ארנדט, מרטין בובר, גרשום שלום ושל עוד כמה וכמה יהודים לא בדיוק שוליים בתולדות תרבות העולם בכלל ותרבותו של העם היהודי בפרט?

ובכן, לא, אין טעם. ראשית, משום שאין טעם להסביר משהו למי שמוכן להפוך את רציחת סבו וסבתו ל"טיעון" במסגרת פולמוס ציבורי אידיאולוגי, גס מעיקרו, שאין לו ולא כלום עם המעשה האיום והנפשע שאירע לקרובי משפחתו. אפשר לטעון שדווקא הוא, אותו חבר כנסת, מזהם את זכרם של קרובי המשפחה על-ידי גרירת גורלם הנורא לוויכוח הפוליטי התגרני המביש.

עם רגשות אין מתווכחים, ודאי שלא בהקשר זה. אך אין גם שום סיבה לכבדם שעה שהם מתגלים כפיגומה המניפולטיבי של אידיאולוגיה חלולה, שאינה מבקשת אלא לגרוף כל הון פוליטי מזדמן . שנית, משום שצביעותו של חבר הכנסת האמור אינה יודעת גבול: אריה אלדד הודיע שלא זו בלבד שלא היה מתנגד, אלא היה אף "שמח" אילו סופקו לישראל משחתות תוצרת גרמניה.

ונשאלת השאלה: בכמה יהודים נספי שואה מסתכם ערך החליפין של משחתת גרמנית אחת? והאם גם סבא וסבתא כלולים בהם? מדוע סבור אלדד ש"הכפרה החומרית" מותרת ברמה הלאומית-ממלכתית ואילו דיבורה של הקנצלרית הגרמנית בכנסת בשפתה שלה אסורה חרף העובדה שהוזמנה לנאום בכנסת (ושהיא זו שיש בידה להתיר את הספקת המשחתות שאלדד היה "שמח" לקבלן).

האמת תיאמר, שהפולמוס שפרץ אכן אינו מפתיע. אין לראותו אלא כטפח נוסף של מה שהשתרש בתרבות הפוליטית הישראלית מיום היווסדה: ניצול מביש של זכר השואה לכל תכלית זרה בתחום הכלכלה, הפוליטיקה, הדיפלומטיה, ולמעשה – בכל תחום ונושא העשויים להניב הון מסוג כלשהו. ישראל שנטלה לעצמה את מונופול הזיכרון הממלכתי של השואה היא גם זו שגרמה לזילותו השיטתית במשך כל שנות קיומה.

רבות נכתב כבר על עניין זה ואין טעם להוסיף ולהכביר על כך מלים. אך ראוי גם ראוי לשוב ולהזכיר לאריה אלדד ולשכמותו, כי בכל פעם שמתווסף לחרפת השכחתה של השואה הממשית נספח נוסף כתוצאה מניצולו של הזיכרון והיעשותו של המאורע ההיסטורי "שואה", הולך ודועך גם זכרם של "הסבא והסבתא" הממשיים ושוקע במימיה העכורים של פוליטיקת הזיכרון הישראלית.

פרופ' משה צוקרמן מלמד במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב