כמו בספר

מאת: רחביה ברמן

השיאים הגדולים של השנה יישארו בספרי ההסיטוריה של הבייסבול. אבל רק הג'אנקים האמיתיים, יזכרו גם את הדרמות האדירות שהכניסו לנו את הלב לתאוצה הנכונה, לקראת משחקי ההכרעה.
לפני שנה הסעירו הניו יורק מטס את העיר, וגם את שאר הליגה (שלא תודה בכך לעולם), כשסידרו לתפוח הגדול גמר כל-עירוני לראשונה מזה 44 שנה. היאנקיס אמנם ניצחו בסדרה, אבל הייתה הרגשה שמשהו טוב מאד מתבשל גם בשיי סטיידיום, ביתם של המטס. לכן המכה הייתה כל-כך קשה כשהמטס פתחו את העונה ונראו פשוט זוועה.

הם לא הצליחו לחבוט בשום דבר, ההגנה הייתה מבולבלת, משחק ההגשה בינוני ומטה, והיחיד שעוד הגיש היטב, ריק ריד, הועבר על סף תום מועד ההעברות למינסוטה, תמורת חובט מוכשר בשם מאט לוטון. איש לא חשב שזה ישנה משהו.

לא ברור אם אכן זה היה מה ששינה את הכל, אבל אחרי הפסקת האולסטאר זו פשוט הייתה קבוצה אחרת. בשלב מסוים ניצחו המטס 17 מתוך 22 משחקים. לפתע, זמן קצר לאחר שמשחקים חודשו אחרי התקפת הטרור, הם היו במרחק שלושה משחקים בלבד מהמובילה, אטלנטה, ערב סדרה של שלושה משחקים בין השתיים.

אמריקה כבר הייתה מוכנה לאגדה מודרנית, ניו יורק הייתה מוכנה להיסחף בחלום על מפגש חוזר, אבל טעויות קריטיות בסיומם של שני משחקים הקנו אליפות בית עשירית ברציפות (אחד ההישגים המדהימים בתולדות הספורט המודרני, אגב), ליריבה המושבעת מאטלנטה. הם גם השאירו את המטס עם שביעות רצון רק על האופן שבו הצילו את כבודם.

גם בבית הלאומית מרכז הייתה דרמה אדירה לקראת סיום. במשך רוב העונה הובילו השיקאגו קאבס המפתיעים (עם סמי סוסה הנפלא) בראש הבית. אבל לקראת השליש האחרון נגמר לקאבס האוויר והיוסטון אסטרוס עלו לפסגה. במקביל החלו הסט. לואיס קארדינלס, שסומנו בפתיחת העונה כפייבוריטים הברורים, להתאושש מפתיחה בינונית ומטה והחלו לדהור לעבר הצמרת.

הקארדינלס אפילו עלו לפסגה לזמן קצר, ובסופו של דבר הכל התנקז למשחק בודד ביום האחרון של העונה. ג'ף באגוול הנפלא הוביל את יוסטון לניצחון 2:9 ולאליפות הבית. אבל לא צריך להזיל דמעות על הקארדס. הם זכו בכרטיס החופשי ועלו גם הם לפלייאוף. השתיים עוד עשויות להיפגש בגמר הליגה הלאומית.

עוד מידה של עצב מתוק הייתה בעונה הגדולה הזו, על פרישתם של כמה שחקנים גדולים מהחיים. שיא המשחקים הרצופים של לו גריג - 2,130 - עמד במשך קרוב לשישים שנה. אם היה שיא אחד שאנשים היו מוכנים לשים את כל רכושם על כך שלא יישבר לעולם, זה היה השיא. אחרי הכל, היום כבר אין שחקנים עם ההתמדה ומוסר העבודה של שנות ה-30'.

אבל קאל ריפקן ג'וניור תמיד ייצג את הטוב שבכל הדורות. איש הברזל שילב התמדה ונחישות של הדור הישן, עם אתלטיות ועוצמת חבטה, שמעט מאד שורטסטופים הראו לפניו. ריפקן שיחק ב-18 משחקי אולסטאר, זכה באליפות אחת וניתץ לרסיסים את השיא של גריג. הוא לא הסכים לנוח עד שהעמיד אותו על 2,632 משחקים רצופים - 17 עונות תמימות.

בשנים האחרונות פחתה יכולתו של אליל העיר בולטימור, והוא הוסב לעמדת הבסיס השלישי הקלה יותר. בתחילת העונה הוא הודיע על כוונתו לפרוש בסופה, ולבה של אמריקה נפתח ושפך אהבה על גיבור מעמד הפועלים שהעלה את ההתמדה, הנאמנות והנחישות לדרגה של "קול", שאיש לא שיווה להן לפניו.

בנוסף לתכונות האלה הפגין קאל גם יכולת מעולה, והצטרף לשניים מהמועדונים היוקרתיים ביותר של המשחק - 3,000 חבטות ו-400 הום ראנס לקריירה. באולסטאר האחרון שלו הוא גם נתן הום ראן, העמיד את הקהל על הרגליים, ולקח את תואר ה-MVP של המשחק. אבל באמת שזה היה רק הדובדבן. עולם הבייסבול נפרד מקאל ריפקן ג'וניור בהצדעה, בחיבוק חם ובהערצה גדולה.

עוד אדם, שעורר הערצה בגלל יכולתו על המגרש והתנהגותו מחוץ לה כאחד, הוא טוני גווין. גווין זכה שמונה פעמים באליפות החבטה (לבעל הממוצע הטוב בליגה) וחבט בממוצע של 30 אחוזים או יותר, במשך 18 עונות ברציפות. הוא מקובל על רוב המומחים כחובט הטהור הטוב של דורו, ולא פחות חשוב - האיש נסך חום ואהבה בכל אשר הלך.

מעטים מאד הספורטאים המקצוענים, בכל ענף שהוא, שיכולים לטעון כי לא רכשו אף אויב, במהלך 20 שנים בליגה. טוני גווין הוא אדם כזה, והאוהדים בכל איצטדיון בו הופיע בפעם האחרונה קמו על הרגליים והצדיעו לחובט גדול ואיש נפלא. בעוד חמש שנים יזכה עולם הבייסבול לחבק את טוני גווין פעם נוספת - כשייבחר פה אחד להיכל התהילה.

ומה עכשיו? סיפרנו כמה מהסיפורים הבולטים של העונה. פסחנו על אחרים מחוסר מקום. ניגבנו את הדמעות, לקחנו אוויר, הלב טיפה נרגע. אז עכשיו אפשר להתחיל בדהרה. חודש של משחקים, כמעט מדי יום, שכל אחד ואחד מהם חשוב מאין כמותו. עכשיו כל חבטה, כל הנפה של המחבט, עשויה להכריע מי ילך לשחק גולף ומי ימשיך לשחק על הפרס הגדול.

ואלה שמות שמונה הקבוצות, ששרדו את המרתון המפרך ועומדות לפתוח באחד הטורנירים היוקרתיים בעולם הספורט: ניו יורק יאנקיס, קליבלנד אינדיאנס, סיאטל מארינרס ואוקלנד אייס מהליגה האמריקאית; אטלנטה ברייבס, יוסטון אסטרוס, סט. לואיס קארדינלס ואריזונה דיאמונדבקס מהליגה הלאומית.

מי נגד מי, כמה ולמה? זה כבר שווה כתבה נפרדת, שתראה אור לקראת תחילת הסיבוב הראשון.