כשנשים לא הורשו להצביע

נדמה היום כאילו אין במערב באמת צורך דחוף ביום האישה הבינלאומי, שאולי חשיבותו רבה יותר בעולם השלישי, במדינות מסורתיות, במקומות נחשלים. נשים במערב, או כך מקובל לחשוב, הן שוות זכויות כבר זמן רב.

אבל האמת היא שגם המערב דיכא את נשיו ממש עד זה לא כבר. כשג'ון לנון שר Woman is the nigger of the world, המשפט שטבעה יוקו אונו בשנת 1969, האפליה נגד נשים עדיין לא הייתה נסתרת. מי שקרא את "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל, הטקסט המכונן של הליברליזם המערבי, יודע שכדי להיות חופשי אדם צריך להיות גבר לבן נוצרי ובעל קניין. הנאורות לא מנתה את הנשים בתור גורם שווה זכויות.

רק בשנת 1920, אחרי מאבק שנמשך כמעט מאה שנים, התירה ארצות הברית לנשים להצביע בבחירות. בבריטניה עבר חוק שאיפשר לנשים מעל גיל 30 להצביע ב-1918 ורק ב-1928 החליטו בבריטניה שדעתן של נשים בנות 21 לא קלה מכדי להצביע בבחירות. בצרפת השוביניסטית ניתנה זכות הצבעה לנשים רק ב-1944.

מבין שאר מדינות המערב, המדינה שהגדילה לעשות במניעת זכות הצבעה מנשים היא שווייץ. בארץ האלפים ניתנה לנשים זכות הצבעה רק בשנת 1971. ב-1959 נערך משאל עם, בקרב גברים כמובן, בשאלה אם יש להעניק זכות הצבעה לנשים. היוזמה נדחתה ברוב של 67 אחוז. בקנטונים דוברי הגרמנית הגיע שיעור הגברים שחשבו שנשים אינן ראויות להיות בעלות אמירה פוליטית ל-80%. באפנזל אינרהורדן, קנטון שמרן במיוחד, 95 אחוז מהגברים דבקו בתפיסה המסורתית לפיה יעודן של הנשים הוא "ילדים, כנסייה ומטבח". בין סרבני הזכויות בשווייץ היו אפילו כמה ארגוני נשים. השווייצריות הקימו קואליציה שנקראה "נשים נגד זכויות הצבעה".

אבל הגורמים השמרנים נכנעו במשאל עם נוסף שנערך ב-1971, כאמור, שתוצאותיו היו הפוכות. למרות זאת, היו קנטונים שסירבו להיכנע ואיפשרו לנשים להצביע רק ב-1989. הגברים השווייצריים המשיכו להיות בעלי זכויות יתר בתחום המשפחתי ובתחום הקניין. השיוויון בתחום זה הושג רק ב-1985.

אלא שקיפוח נשים אינו מתמצה בשלילת זכות ההצבעה. בתסריט שאין צורך לנדוד בשבילו למדינות העולם השלישי או למחוזות עבר מרוחקים, גברים יוצאים ממקומות העבודה שלהם אחרי הצהרים, ואינם חוזרים הביתה לחיק משפחתם החמים. במקום זאת הם הולכים לפאב השכונתי שלהם ולוגמים בירה שעות ארוכות בין רעים לטסטוסטרון. כשהם מתודלקים היטב, הם מתנדנדים אל רעיותיהם, בדרך כלל במצב שאינו מבשר טובות. זכות שאולי אינה מרכזית במיוחד אבל בעלת חשיבות סמלית מאפשרת לנשים להצטרף לבעלים סביב שולחן העץ, ללגום בעצמן או לחילופין לדרוש מהגולם השתוי להגביל את עצמו.

בפאב הישן ביותר במנהטן מנעו מנשים את הזכות הבסיסית הזאת במשך שנים רבות. במקסורלי'ס, שפתח את שעריו ב-1854 ואירח, בין היתר גם את אברהם לינקולן, נשים לא יכלו לדרוך עד 1970. לפני השנה בה הבר נאלץ להיכנע ולפתוח את דלתותיו לנשים המוטו המוצהר שלו היה: "בירה טובה, בצלים חיים, בלי נשים". פיית' סיידנברג וקארן דקרואו תבעו את המוסד בבית הדין המחוזי וזכו, אבל רק ב-1986 הן קיבלו את הזכות לא רק לשתות שם שיכר, אלא גם להטיל את מימיהן אחר כך, משום שהבעלים סירבו להתקין שירותים לנשים. עד היום המלצרים במקסורלי'ס שולחים מבטים עקומים לעבר נשים שיושבות במקום.

הרבה תאוריות קונספירציה נקשרו בשמם של הבונים החופשיים. אם אכן מדובר באגודה סודית שתכליתה לשלוט בעולם, ואם הם יצליחו במשימה,, נשים לא יהיו חלק מהעניין. רוב הלשכות של הארגון, המייחס את מוצאו לבנאי בית המקדש של שלמה המלך, לא מאפשרות קבלה של נשים. הבונים החופשיים עצמם, שביניהם דמויות היסטוריות בעלות השפעה וחשיבות, טוענים שהם אינם שוביניסטים. לגביהם, האיסור על צירוף נשים למסדר הוא נוהג עתיק שאין לשנותו.

בין אם הם קיימים 300 שנה, ובין אם הם היו מעורבים בבניית הפירמידות כפי שכמה מיתוסים טוענים, הם אינם רואים פגם בקיום אגודה גברית אקסקלוסיבית בשנות האלפיים.

"מה הטעם לקרוא לארגון 'אחווה' אם הוא כולל נשים"? אומרים השמרנים בקרב הבונים החופשיים. יש בעולם יותר מחמישה מיליון בונים חופשיים, רובם משכילים מהמעמד הבינוני ומעלה. רובם מצדדים בעמדה האוסרת על נשים להצטרף לארגון.

במרכז המאבק הפמיניסטי במערב היום נמצאת זכותה של האישה על גופה. בארצות הברית זהו אחד מהעימותים הקשים ביותר בין שמרנים לליברלים. רופאים המבצעים הפלות סופגים איומים על חייהם כל העת, בשם ערכי משפחה ודת. מדינות רבות אוסרות הפלות, למעט מקרים בהן האישה נמצאת בסכנת חיים.

ברזיל, למשל, מאפשרת הפלה באופן חוקי רק במקרים של סכנת חיים או אונס. בצ'ילה הפלה הייתה מותרת למטרות הצלת חיים בין השנים 1967 ל-1989. אז ביטל הרודן אוגוסטו פינושה את זכות ההפלה כליל. לאחרונה איפשרה הנשיאה מישל בצ'לט חלוקה של גלולת "היום שאחרי". בקולומביה בוצעה בפעם הראשונה הפלה חוקית בשנת 2006, בילדה בת 11 שנאנסה על ידי אביה החורג.

אבל גם באירופה המצב לא פשוט. באירלנד, למשל, הפלות עדיין אסורות. בשנת 1992, פסיקה של בית משפט התירה את נסיעתה לאנגליה של ילדה בת 14 שנאנסה, כדי לבצע הפלה, אבל רק אחרי שנקבע שאם ההפלה לא תתאפשר עלולה הילדה להתאבד. בשוודיה אסורה ההפלה בכל מקרה לפני השבוע ה-18 של ההריון וגם אז היא כפופה לאישור ועדה.

במקומות מסוימים דמוקרטיזציה דווקא גרמה להגבלת הזכות להפלה, כמו למשל בפולין, בה גדלה אחרי התקופה הסובייטית ההשפעה של הכנסייה. בעוד שתחת השילטון הקומוניסטי הפלות היו מותרות, כעת הן מבוצעות בתנאים של סיכון בריאותי פיזי או נפשי, או במקרים של מומים אצל העובר. כדי לעבור הפלה בישראל יש צורך באישור ועדה המורכבת משני רופאים ועובד סוציאלי.

ישנן עוד דוגמאות רבות מספור לכך שדיכוי הנשים עדיין כאן. בשום מקום במערב נשים אינן משתכרות כמו גברים. אין כמעט פרלמנטים בהן לנשים יש ייצוג שווה לגברים ושיעור הנשים במשרות בכירות בשלל תחומים הוא נמוך בהרבה. יום האישה הבינלאומי הוא, אם כן, לא שארית היסטורית לתקופה חשוכה, אלא תאריך שיכול אולי להאיר במעט את החשכה שעדיין שוררת.