כמו לטבוע בדבש

מאת: רחביה ברמן

זה בסך הכל "הקפות", רק עם עוד קצת חוקים. זו הדרך הפשוטה להסביר לאנשים, שמתלוננים ש"אני לא מבין שום דבר שהולך שם", ששד הבייסבול בעצם לא נורא כל-כך. האמת טיפה יותר מורכבת, וצריך גם להתרגל לכך שבייסבול זה יותר כמו לטבוע בדבש, מאשר להיסחף במערבולת כמו ענפי ספורט מסעירים יותר. אבל אחרי שיונקים אותך פנימה, הדרך להתמכרות כללית כבר פשוטה.

לפעמים ההתמכרות הזו אפילו באה על גמולה - כמו בעונה הנפלאה שהסתיימה ביום ראשון. כמה שיאים, כמה דרמות, כמה פרידות מרגשות משחקנים נפלאים. כמה דבש.

הקהל הרי אוהב את הבום בראש, אז כמובן שנפתח בשיא ההום ראן. גם אחרי הפתיחה החלומית (הכי הרבה הום ראנס אי פעם בהפסקת האולסטאר), איש לא האמין שבארי בונדס יצליח להתמיד בקצב מטורף שכזה. אבל בונדס, אחד השחקנים הגדולים בדור, התעלם מהפקפוקים, התגבר על הזעזוע העמוק שנחת על ארה"ב בעקבות התקפת הטרור, לא איבד את המיקוד במהלך הימים בהם הושבתה הליגה, והפתיע אפילו את עצמו, כששבר את שיאו המדהים של מארק מק'גווייר מלפני שלוש שנים. בונדס סיים עם 73 פצצות מעבר לחומה - אחרי שקודם לכן היה שיאו האישי לעונה 49 בלבד.

בדרך לשיא הגדול שבר בונדס עוד שיא מכובד מאד, כשרשם 177 הליכות חופשיות, ושבר בכך את שיאו של בייב רות' הגדול משנת 1923.

לא מספיק? אז הנה עוד שיא אישי מופלא: ריקי הנדרסון הגדול, אלוף גונבי הבסיסים בכל הזמנים, ניכס לעצמו גם את שיא הראנס (מספר הפעמים ששחקן מצליח להקיף את הבסיסים ולהגיע לבסיס הבית), כשהגיע לבסיס הבית בפעם ה-2,248 בקריירה, ושבר בכך את שיאו של טיי קוב מתחילת המאה. בתור דובדבן, הנדרסון גם הפך לשחקן ה-25 בהיסטוריה הארוכה של הליגה הרושם 3,000 חבטות.

השתתף בהכנת הכתבה: נדב רצון

העונה הזאת תיזכר לא רק בגלל השיאים האישיים, אלא גם בזכות הקבוצתיים. מה תגידו על קבוצה שמאבדת תוך שלוש שנים שלושה מהשחקנים הטובים בליגה, ולא רק שלא מתפוררת אלא חוצבת לעצמה פינה בהיכלות הנצח?

לפני שנתיים איבדו הסיאטל מארינרס את רנדי ג'ונסון, לדעת רבים המגיש הטוב בליגה, שהלך למעצמה הצעירה הנבנית במדבר באריזונה. הדבר התבטא בעונה בינונית, בה לא הגיעה סיאטל לפלייאוף. שנה לאחר מכן איבדו המארינרס את הסמל, יקירי העיר, קן גריפי ג'וניור, שהלך לסינסינטי עיר מגוריו ולא ממש רווה נחת. כולם היו בטוחים שהם ימשיכו להידרדר, ובמקום זאת הם הגיע לפלייאוף וכמעט הדיחו את היאנקיס, בגמר הליגה האמריקאית.

השנה איבדה הקבוצה את אלכס רודריגז, יש אומרים השחקן הטוב בבייסבול, שחתם על חוזה דמיוני של 252 מיליון לעשר שנים בטקסס. הפעם היו כל המומחים תמימי דעים. יש גבול למה שקבוצה יכולה לספוג. בסיאטל חשבו אחרת.

באחד המהלכים הגדולים של השנים האחרונות, הביא המנכ"ל פט גיליק את המייקל ג'ורדן של הבייסבול היפאני, איצ'ירו סוזוקי. ברט בון המצוין, המגיש המעולה ארון סילי (שנה שנייה במועדון), והמגישים המחליפים ג'ף נלסון וקאזוהירו סאסאקי, אם להזכיר רק את הבולטים, השלימו צוות שהדהים את הליגה.

המארינרס יצאו לעונה הארוכה ביותר בעולם הספורט כאילו נורו מלוע תותח, ולא עצרו לרגע. הם קבעו שיאים במאזן לנקודות ציון שונות במהלך העונה, והתקרבו לשיא באחרות. בכל פעם שנדמה היה שהם בכל זאת אנושיים, ועומדים לשקוע במשבר קטן, הם מצאו מישהו אחר שיחלץ את הניצחון.

בסוף הריצה המדהימה הזו השוותה סיאטל שיא שהחזיק מעמד 95 שנה - 116 ניצחונות לעונה. בדרך גם מחקו המארינרס את שיא הליגה האמריקאית של היאנקיס השנואים, שעמד על 114 ניצחונות.