רקוויאם לקונדישינר

בשעה כזאת, כשכל העולם מסוכסך עם אחותו, ראוי לקבל דוגמה מקהיליית ההיפ הופ הישראלית. הרי לכם אוכלוסיה שכולה אחווה. אין מריבות. קטנים כגדולים, כולם עושים ביחד למען המטרה, במה שנראה כמו אלמנט כמעט אנכרוניסטי של ציונות. אדם לאדם זאב? לא בהיפ הופ הישראלי. יש כאן סצינה, היא קטנה, צועקת ומפרגנת.

ובסצינה הזאת, כריש נחשב מי שכבר הספיק להוציא דיסק בנסיבות הלא מקלות של חברות התקליטים. והנה עכשיו ההייפ גדול מתמיד, ולפיו ההיפ הופ הוא מקום שני במקדמי המכירות אחרי סקס, ההיפ הופ זה קול, זה מגנוב, ותשאלו כל ילד בן חמש. בנסיבות הללו כבר יותר קל להוציא דיסק.

יש הרבה להקות היפ הופ צעירות שמשתפשפות עכשיו ומחכות כבר להקליט. שלישיית בויאקה לא ממש נכללת תחת הקטגוריה הזאת, מהסיבה הפשוטה שלרוב חבריה זאת אינה החשיפה הראשונה. ראשית, נמצא כאן נימי נים נמרוד רשף, שהיה שותף זמני של שב"ק ס', וכן גם דיגידי כוכבן בערוץ הילדים, "קשר משפחתי" ופרסומות לגזוז. את הצלע השנייה מייצג קוואמי, גם הוא מאושיות הסצינה, שמאחוריו עייסק שחור בגלגל"צ ותוכנית לילית בערוץ ביפ. אחרון חביב הוא קוטג' - סוג של גלגול של עוגי-פלצת (לשמוע ולהבין).

בויאקה הוציאה דיסק (ועל כן היא כבר כריש, שלא נאמר כרישה) שנותן במיטב המסורת שירים שמחים, מצחיקוליים וג'ינגליים, שמדברים על מסיבות וסבבה. ההפקה היא של מו-סף, והתוצאה מבולגנת מאוד, במובן הלא אנרכיסטי של המילה. אז עומק - מה אתה מחפש כאן עומק, יא הומו - לא תמצאו כאן, אבל אפילו כך השובביות הזאת עדיפה מרצינות יתר וההתחפשות הגנגסטרית שכבר ידענו כאן, וזה סבבה. בכלל, הקטע היחיד באלבום שהוא באמת מביך שייך לא לשלישייה אלא לשאנן סטריט שמתארח בשיר "ת.ז" (ונותן - כמו שעון - ריימס גרועים של החיים) יחד עם החברים האחרים למחתרת הציונית של ההיפ הופ (לשמוע ולהבין). להבדיל - הקטע הכי טוב בדיסק (פונוקול) הוא "גואה", השיר היחיד שחידש לי כאן באמת.

לסיום, תהייה: אם היפ הופ הוא כמו תוכניות אירוח, מדוע אף אחד לא מזמין את ז'ורז' בטטה? מהלך קרוס-ז'אנרי שכזה יניב פירות, בטוחני בכך. אחרי הכל מדובר בדמות נחשבת ביותר, שאמנם חביבה בעיקר על הקהל הגרמני, אולם אין בכך בכדי להוריד מערכה. האם אני מריח כאן גזענות?