מתאר אוויר

מאת: יאיר רווה, העיר

הכינור הזה לא יעזוב אתכם שבועות. כשתצאו מ"מצב רוח לאהבה", סרטו היפה של וונג קאר-וואי, תזדמזם לכם בראש הנעימה מתוכו והעולם סביבכם יאט את מהלכו, אמרות השמלות יתעופפו אט ברוח, האנשים ייראו נוגים ומהורהרים יותר. כי זו גדולתו העיקרית של וונג קאר-וואי - מגדולי הבמאים ההונג קונגים כיום, ש"מצב רוח לאהבה" הוא בסך הכל סרטו השני שמגיע להקרנות בארץ (אחרי "צ'אנקינג אקספרס") - חיבור של מוטיב מוזיקלי לדימוי ויזואלי בלתי נשכח. וונג (או דירקטור וונג, כפי שקוראים לו נתיניו) הוא אשף בבחירות מוזיקליות וביצירת סצינות אווירה פיוטיות הנשענות על צילום מרחף, עריכה חולמנית וסאונד מאחה.

מקוקטו טווינז ועד פרנק זאפה, סרטיו הקודמים של וונג קאר-וואי היו מחרוזות מוזיקליות עכשוויות ערוכות היטב שביטאו, בצליל ובתמונה, את הפיוט והניכור של הנוף האורבני העכשווי. וכעת, הרשו לי להוסיף מידע חשוב: הנעימה היפהפייה הזאת, שמלווה את "מצב רוח לאהבה" כמו רוח רפאים שמסרבת להתנדף, בכלל לא נכתבה לסרט. אז לפני שאתם הולכים ומשבחים את מייקל גאלאסו, החתום על פסקול הסרט (ושנעימותיו אכן מוסיפות לא מעט לקסם האווירתי), תשננו את שמו של המלחין האמיתי: אומביאשי שיגרו, שכמו בן ארצו ריואיצ'י סקאמוטו, התחיל בלהקת רוק יפנית לפני שפנה באמצע שנות השמונים להלחנה לסרטים. הנעימה ב"מצב רוח לאהבה" לקוחה מהסרט היפני "יומג'י", שביים סוזוקי סייג'ון ב-1991. "זו נעימה שאני מאוד אוהב וחיפשתי הזדמנות לשלב אותה בסרט," אומר לי וונג קאר-וואי בראיון טלפוני ממשרדו בהונג קונג (קורס תמציתי בסגנון של וונג ובכשרון שלו לאחד פיוט, ניכור ומוזיקה לכדי יצירה אווירתית סמיכה תמצאו בסרט הקצר "המעקב", בן החמש דקות, שביים לחברת ב.מ.וו ושנמצא ב-bmwfilm.com.בסרט שוכר מיקי רורק, המגלם כוכב קולנוע, נהג שיעקוב אחרי אשתו. רוב הסרט הוא אם כן שיטוט סהרורי, רחפני, לרוב נטול סאונד, ברחובות לוס אנג'לס, כשאת התמונות מלווה השיר הדרום אמריקאי הקסום "יוניקורנו". העלילה בסרט משנית, אך השילוב בין תנועות המצלמה והמוזיקה הופך אותו ליצירה זכירה מאוד, המכילה כמה מהרגעים העוצמתיים ביותר של וונג).

את "מצב רוח לאהבה" צילם וונג לפני כשנתיים. בפסטיבל קאן 2000 זכה הסרט בפרסים על הצילום ועל המשחק של טוני לונג. וונג עצמו זכה בקאן על הבימוי של סרטו הקודם, "מאושרים יחד".
העלילה המינימליסטית של "מצב רוח לאהבה" מתרחשת בהונג קונג ב-1962. שני זוגות נשואים עוברים לגור באותו יום בשתי דירות סמוכות. הידידות הנרקמת בין הגבר מהדירה האחת והאשה מהדירה האחרת - את בני זוגם לעולם לא נראה - הופכת בהדרגתיות מהוססת לסיפור אהבה איטי ובלתי ממומש. אבל עיקר הסיפור לא נמצא שם, אלא באווירה העשירה שבה סופג וונג את סרטו. אווירה שעשויה להפתיע את מי שמכיר את סרטיו הקודמים (שהוקרנו, כמעט כולם, בפסטיבלי הקולנוע בארץ). עד הסרט הזה נחשב וונג בן ה-43 לז'אן לוק גודאר של הונג קונג. מצלמתו היתה משולחת רסן, העריכה קופצנית, התאורה ניאונית, המיקום עירוני והתקופה עכשווית. וונג זכה לתואר משורר הניכור, שאמנם תקף גם לסרטו הנוכחי, אך בתוכן ולא כל כך בסגנון. "מצב רוח לאהבה" מצולם בתאורה עשירה, במצלמה יציבה שכשהיא אינה סטטית היא שטה מעל פני הקרקע; עיצוב התלבושות מרהיב (ובייחוד שמלותיה גבוהות הצווארונים של מגי צ'ונג), וצילומי החוץ שכה אפיינו חמישה מששת סרטיו הקודמים נעדרים לחלוטין. צפויה ככל שתהיה, לא יכולתי שלא לפתוח את השיחה שלי עם דירקטור וונג בשאלה: לאן נעלם הסגנון התזזיתי שהפך לסימן ההיכר של סרטיך? שאלו שאלה צפויה, קבלו תשובה דומה: "הסגנון צריך לבוא עם הסיפור," מסביר וונג באדיבות, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שומע את השאלה הזאת. "שאר סרטי עוסקים בהווה, שהוא מאוד מהיר ומקוטע. כשעשיתי את הסרט הזה ניסיתי להיזכר בעבר. העבר, עבורי, הוא איטי ושקט. הסרט הזה הוא כמו ריקוד בעיני, כמו ואלס. אין בו את היצריות והתשוקה של הטנגו, אלא את הפורמליות של הוואלס."

מילא וונג, שהצליח לשלוט בעצמו ולמתן את סרטו, אבל איך הוא הצליח לרסן את הצלם הקבוע שלו, כריס דויל האוסטרלי, שבסרטים קודמים נראה כאילו הוא מצלם על ספידים? "לכריס באמת היתה קצת בעיה. כשסיפרתי לו את הרעיון של הסרט ואמרתי לו שאני רוצה לעשות סרט שקט ואיטי יותר, הוא התלהב מאוד מההזדמנות לצלם בתאורה מוקפדת יותר ותנועות מצלמה מתונות יותר. העניין הוא שכריס מאוד אנרגטי, הוא אוהב להוריד את המצלמה מהחצובה ולרקוד איתה. בכל פעם שהוא לא הצליח לשלוט בעצמו נתנו למישהו אחר לצלם עד שהוא יירגע."

וונג מיקם את עלילת הסרט ב-1962, השנה שבה עקר עם משפחתו משנחאי להונג קונג. ואכן, הסרט מהווה עבורו מחווה לילדותו. את הבחירה בשיריו של נט קינג קול, המלווים את הסרט, הוא עשה כהומאז' לאמו, שקול היה הזמר האהוב עליה. "תחילת שנות השישים היו ימי הרדיו בהונג קונג. הרדיו משחק תפקיד חשוב בסרט. הוא כל הזמן ברקע, משמיע שירי פופ אמריקאיים וסיניים מהתקופה." מתקבל הרושם שכמו לא מעט יוצרים הונג קונגים, גם לוונג קאר-וואי יש בעיה לעסוק ישירות בהונג קונג העכשווית מאז 1997, השנה שבה עבר השלטון מאנגליה לידי סין. עלילת סרטו הקודם, "מאושרים יחד", שיצא ב-1997, התרחשה בכלל בבואנוס איירס. "אבל למרות שהיא התרחשה בארגנטינה, זה בעצם היה סרט על הונג קונג," מבהיר וונג. "בגלל העברת השלטון ידעתי שהסרט ייבחן כמשל פוליטי אם נמקם אותו בהונג קונג, ורציתי להרחיק אותו משם כמה שיותר. למרבה ההפתעה הסרט הפך אפילו יותר אקטואלי מהסיבה הזאת." גם "מצב רוח לאהבה", מספר וונג, נולד באותה שנה, וגם הוא מנסה לעסוק בהונג קונג של אחרי העברת השלטון בדרך עקיפה, הפעם על ידי הרחקת העלילה אל העבר. "הרעיון לסרט עלה אחרי העברת השלטון לסין. רציתי לעשות סרט על שכנים. נזכרתי שכשהייתי ילד הכרתי את כל השכנים שלי. כיום איש אינו מכיר את שכניו." וונג עוצר שנייה, ומוסיף מסר פוליטי: "אני קורא על י