קרבות קשים, שאלות קשות

עשרות הרוגים, רובם אזרחים, נמנו עד עכשיו בפעילות צה"ל ברצועת עזה. ועדיין, על אף שצה"ל פועל בעומק השטח, ממשיך העורף הישראלי לספוג אש, שהולכת ומתגברת כאילו אין מחר. האם יכול להיות שאין שום קשר בין פעילות הצבא ובין מניעת ירי תלול מסלול? האם יכול להיות שמישהו פה מוציא את העצבים בשל חוסר האונים וחוסר היכולת למנוע ירי על עוטף עזה? האם אנו עדים לעוד ספין?

התוצאה הצפויה של התגברות ירי הקסאמים היתה אמורה להיות לנגד עיני מערכת הביטחון, שתכננה את המבצע בעזה והורתה על הוצאתו לפועל. האם לפני שנכנסו הכוחות לשטח לא היה כדאי להכין את מערך החירום של אשקלון? האם שוב מערכת הביטחון לא מצליחה לתקשר עם המערכות האזרחיות וזאת למרות ההבטחות על למידת הלקח מקטסטרופת העורף שראינו במלחמת לבנון השנייה?

חוסר התכנון וההנחות השגויות גרמו לכך שבסוף השבוע נתפסה ישראל עם המכנסיים למטה גם בזירה ההסברתית. הכוחות נשלחו לשטח בלי לתדרך מראש את הכתבים הזרים ובלי שנציגי הסברה שווקו לרשתות הזרות. במשך כל סוף השבוע, ובמיוחד בשבת, נשלטה הטלוויזיה בעולם על ידי דוברים פלסטיניים רהוטים. גם בקרב על ההסברה יצא החמאס וידו על העליונה.

מלחמת הספינים האמיתית לא מתנהלת בין ישראל לחמאס אלא בין הממשלה לציבור הרחב. בהיעדרה של לגיטימציה ציבורית לפעילות גדולה עוד יותר בעזה, שתגבה מחיר יקר של חיי עשרות חיילים, זקוקה הממשלה להצדקה לצעד כזה בדמות פגיעה קשה וכואבת באזרחים. במילים פשוטות ואכזריות וקצת פחות מסובכות צריך להגיד בקול רם את מה שכולם יודעים: עד שאזרחים לא יהרגו במספרים גבוהים בעוטף עזה ובאשקלון, הממשלה לא תאשר את המבצע האמיתי ברצועה.

גם שוחרי אקשן ופעילות ברצועה חייבים לעצור ולשאול עצמם מה בדיוק תעשה ישראל עם השטח הכבוש ביום שאחרי. לכולם צריך להיות ברור, שאסור לצאת לפעולה ללא תכנית מגירה מגובשת היטב לרגע שבו האש תשכך. מבט קצר לעבר עירק מסביר מה קורה כשמנצחים במבצע הצבאי ומפסידים בכל מהלך אחר כך. גם ימנים משחרים לטרף צריכים בכנות לשאול את עצמם, מה בעצם מתכננת ישראל. האם מישהו חושק בכוחות צה"ל מכוונים את התנועה ורודפים אחרי גנבים ברחובות עזה? האם אפשר יהיה להמשיך לכבוש את הרצועה לעד? האם שוב יחזרו חיילי צה"ל לרדוף בסמטאות ג'באליה אחרי יורי קסאם, שהם בניהם של מיידי האבנים מסוף שנות ה-80?

יש להודות באומץ, שאי אפשר לעשות מבצע קרקעי כולל בעזה עד שגלעד שליט לא יחזור הביתה. החברה הישראלית לא יכולה היום לעמוד במסיבת עיתונאים, בה יצולם שליט עם אקדח המוצמד לרקתו, כשחוטפו מאיים לפגוע בחייל החטוף אם כוחות צה"ל לא יסוגו מעזה. עד שלא ישתנה המצב לפיו חיי אזרחים שווים פחות מחיי חייל שבוי, יהיה זה בלתי אפשרי ליישם אף לא תכנית צבאית אחת בעזה. גם פעולת חילוץ של שליט במסגרת אותו מבצע, אם חלילה לא תעלה יפה, לא תוסיף מניות לפופולריות של ראש ממשלה חסר תמיכה ציבורית. איש לא חושב שיהיה לו את האומץ לעמוד מול פני המצלמות ולהגיד שזו היתה החלטה שלו והאחריות שלו.

שנתיים וחצי אחרי הנסיגה מגוש קטיף, גם שמאלנים מושבעים חייבים לשאול עצמם איך כתוצאה ממהלך אמיץ של עקירת התנחלויות, קיבלה ישראל בתמורה את החמאס על הגדרות? ומדוע נשמעת פתאום הקריאה לדבר עם החמאס, ארגון שאינו מסתיר כוונתו ללמד את תושבי ישראל לשחות? האם אותם קוראים רוצים שבשלב הבא ננהל דו שיח מלומד עם נסראללה על תכניות בינוי משותפות במושב אביבים?