לי זה יקרה

אחת השאלות המרכזיות שמעסיקה את האדם המודרני היא "מה צריך לקרות כדי שיהיו הישגיות והצלחה בחיי האישיים, המשפחתיים והמקצועיים?". חלקנו מוצא את התשובה ושמח בחלקו, אחרים מוצאים את התשובה אך אינם יודעים שמצאו. יש כאלה שמצאו את התשובה ואינם שמחים בחלקם ("זה אף פעם לא מספיק") ויש שלא מוצאים ומטבע הדברים אינם שמחים ומאושרים. פרט לקבוצה הראשונה, שלדעתי היא קטנה ומצומצמת, כל היתר מבלים את חייהם הבוגרים בתחושת תסכול, החמצה ובינוניות. אם כך, על אילו משוכות יש לדלג בדרך להישגיות, איכות חיים והגשמה?

רוב בני האדם מודדים הישגיות במימד הגשמי-חומרני, או במלים אחרות, בכסף. משפטי המפתח בעולם העסקים הם: יותר מכירות, יותר מוצרים, יותר יעילות וכדומה. במסגרת התא המשפחתי, הישגיות נמדדת לפי גובה המשכורת, ההכנסה השוטפת, גודל הבית ומיקומו, סוג הרכב ורמת החיים. בעולם האקדמי, מדדי ההישגיות הם ציונים, תארים, פרסומים מדעיים ותקציבי מחקר. כלומר, הישגיות שניתן למדוד אותה בערכים פיזיים או כמותיים.

ואולם, למטבע יש צד שני, חשוב לא פחות, והוא ההישגיות הערכית. זו מתבטאת בחברות, אכפתיות, שירות, שליחות, הנאה וכדומה. שני הצדדים כרוכים זה בזה, שניהם חשובים ובלתי ניתנים להפרדה. מי מהשניים חשוב יותר? תפישת העולם המערבית מדגישה את הצד הגשמי, מתוך ההנחה שעושר הוא מלה נרדפת לאושר. ארגונים מניעים את עובדיהם באמצעות תגמול כספי ומזניחים את ההיבטים הערכיים. מנהלים מודדים תוצאות פיזיות, אך אינם טורחים להשקיע ביצירת אווירה תומכת ומפרגנת.

בפועל, ההיבט הערכי הוא המוביל. ניקח למשל, סביבת עבודה אופיינית. החוויה הערכית של העובד מורכבת ממתח, לחץ, חשש מתגובה קשה של הממונים עליו על כל טעות קטנה שיעשה. באופן טבעי, אותו עובד יתמקד בעיקר בהישרדות, בלהיות "ראש קטן", באיך לא לטעות, העיקר שלא לחטוף על הראש. יוזמתו תשאף לאפס וכך גם תרומתו לארגון.

לעומת זאת, אותו אדם, עם אותן יכולות, בסביבת עבודה המציעה לו תמיכה, חום, יחס אנושי, אתגרים והוקרה, ישמח להיות "ראש גדול", ליזום ולהיות מעורב. מטבע הדברים, הדבר יקבל ביטוי גם בתוצאותיו הפיזיות-גשמיות. כלומר, לאורך ציר הזמן, הצד הערכי הוא המוביל וכאשר נוצרת הישגיות ערכית, הסיכוי ליצור הישגיות גשמית עולה משמעותית. אם כך, מה ניתן לעשות כדי לפתח את היכולת ליצור הישגיות בחיינו? להלן חמישה צעדים בדרך להישגיות:

צעד ראשון בדרך להגשמה הוא מעורבות פעילה במגרש שבו בחרתם לשחק. יש כאלה שבניסיון לחמוק מתוצאות לא רצויות או מכישלון, בוחרים להישאר מחוץ למגרש. הם יושבים על הגדר, מבקרים, שופטים ומקטרים על הכל - הארגון, המנהלים, הלקוחות, הכפופים להם, המצב במשק ומה-לא. הם מקיפים את עצמם בחומה של תירוצים מנומקים היטב, למה אי-אפשר, למה לא כדאי ולפיכך למה לא לעשות ולמה לא להשתתף במשחק. העיקר להישאר צודקים ובעיקר מוגנים במתחם מוכר ובטוח לכאורה.

כצופים מהצד, השפעתם על המתרחש שולית וסיכוייהם להישגיות ולפריצת דרך משמעותית שואפים לאפס. במרחב המוגן שבחרו לעצמם קיימות רק תחושות של תסכול, דריכה במקום, אכזבה והחמצה. לעומת זאת, אלה שנמצאים במגרש ונוטלים חלק פעיל במשחק, עסוקים בעשייה, משפיעים, לוקחים סיכונים, מעזים. נכון, יש משחקים שמסתיימים בתוצאות מאכזבות, אבל רק מי שמתמודד יכול להצליח, ליצור הישגיות ולקחת אליפות.

העיקרון השני מחבר בין רצונות, שאיפות וחלומות, לבין מחויבות לעשייה. בלעדיו, אין לחלומות כל משמעות. כאשר החיבור נעשה כמו שצריך, בלי הנחות, בעקביות ובשיטתיות, כשהפעולות שאתם עושים מבטאות את מה שאתם אומרים או חושבים, או-אז נוצרת שלמות אישית. לכולנו רצונות, שאיפות וחלומות משחר ילדותנו, אבל בניגוד לילדים, ש"לא עושים חשבון" ועושים את מה שהם מתכוונים, אצל מבוגרים חוקי המשחק שונים. מפלס החרדה הולך ועולה עם השנים ואנחנו עסוקים יותר ויותר ב"איך לא להיכשל", בחישובי סיכונים ובניסיונות להתחמק מכוויות הכישלון.

בני אדם מעדיפים שלא לבטא את חלומותיהם, להנמיך ציפיות ושאיפות ולהירתע ממימוש רצונותיהם. לומדים לומר ולא להתכוון לכך, להתכוון ולא לעשות ולבסוף גם לא לומר, כדי שלא להיות מחויבים. אומרים לעצמנו "מחר נתחיל דיאטה", אבל לא ממש מתכוונים לכך. לעתים אנו מתכוונים, אבל למחרת לא מגבים את ההצהרה במעשים, דוחים עד הפעם הבאה וחוזר חלילה. בעודנו נוהגים כך, נחווה ויתור, תסכול ובינוניות. בהדרגה, אנחנו מפסיקים להאמין לעצמנו ואז בוחרים שלא לומר כדי לא להתחייב. עמוק בפנים אנחנו ממשיכים לחלום, אבל כבר לא מעזים להתחייב ומונעים מעצמנו את הסיכוי להגשמה.

האם כשאנו מתרגמים את הצהרותינו למעשים, התוצאות יהיו בדיוק כפי שייחלנו? לא בהכרח. מה שבטוח, אם לא יצרנו עשייה, אין סיכוי שרצונותינו יתגשמו. בעצם העשייה פתחנו צוהר להגשמת רצונותינו, נתנו לעצמנו הזדמנות ליצור הישגיות כמו שחלמנו. אנו עסוקים בחתירה מתמדת להישגיות ומכאן השלמות. השלמות עם עצמי על המחוייבות לעצמי, לחלומותיי ולשאיפותיי.

השופט היחיד של התנהלותי הן התוצאות הפיזיות שלי. הבה וננתח את שני מרכיבי המשפט. הראשון, "התוצאות הפיזיות". לעתים, נוח לנו לעטוף את התוצאות במעטפת של רעיונות, סיפורים ותירוצים שמערפלים את מיקומנו המדויק ביחס לרצונותינו, את הפער שבין החלום והמציאות. עולם התוצאות הפיזיות נותן תמונת מצב מדויקת ועם עובדות אי אפשר להתווכח.

השני, "השופט היחיד של התנהלותי". תרבותית, הורגלנו לשפוט את עצמנו לפי התוצאות שהשגנו. "האם אני טוב או לא?". כתוצאה מכך ובמאמץ שלא להצטייר כ"לא מוצלחים", עלינו לתרץ, להוכיח, להתגונן. כל אלה פעולות שאינן תורמות ליצירת הישגיות. זאת, במקום להתבונן, ללמוד ולתקן ביעילות את הדרך שבה אנו פועלים. התוצאות הן רק נקודת המכוון וכל מטרתן לתקן את דרך הפעולה הנדרשת ליצירת הישגים.

כולנו אומרים "אני מוכן ללמוד". בפועל, חלקנו נוהגים אחרת. למידה נוצרת כשהכושר שלי לבצע פעולה כלשהי (תהליך מכירה, תקשורת הורית וכדומה) משתפר. על מנת שזה יקרה צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון, הקשבה לרעיון שלא חשבתי עליו, או חשבתי אבל לא ידעתי כיצד ליישם. השני, לאחר שצברתי את הידע, יישמתי אותו בפועל.

רובנו עסוקים בלהוכיח לזולתנו כמה אנו יודעים, עד כמה אנחנו חכמים. ואז, כשמישהו משמיע רעיון או דעה שונים ממה שאנחנו חושבים, מיד צצה התנגדות והתנגחות בשאלה דעתו של מי נכונה יותר. זאת, במקום להקשיב ולהבין שעצם ההקשבה לדעה נוספת, במיוחד אם היא שונה, מהווה הזדמנות אמיתית להעשרת מאגר הידע. לכן, כדי ליצור למידה עלינו להיות מוכנים להיפתח לזולת, להקשיב, לשאול ולא להתבצר בעמדתנו.

ההקשבה מחוללת תהליך למידה תיאורטי. פעמים רבות אנו עוצרים בשלב הזה ואומרים לעצמנו "אני יודע", כשבפועל אין לנו עדיין מיומנות מעשית בתפעול הידע. כלומר, עלינו ליישם את הלמידה, כי רק בסוף תהליך היישום, הלמידה תהיה מלאה, מכיוון שיצרנו התנסות ודרכה שיפרנו את כושרנו ויצרנו מיומנות חדשה. אגב , גם אם התוצאה שהשגנו שלילית, עדיין יצאנו נשכרים בכך שיצרנו למידה של "מה לא לעשות".

רובנו חושבים שחזון הוא חלום עתידי, שיתגשם כשיופיעו תוצאות חיוביות - כך לימדה אותנו החברה. אבל חזון הוא רעיון ערכי שאותו אני יוצר, חזון אינו תלוי בדבר פרט לבחירתי האנושית ולכן מהווה מנוע ערכי שבאמצעותו אני בוחר להניע את חיי. אם למשל, חזוני הוא ליהנות מהחיים, אשאף לממש אותו בכל תהליך, בכל אירוע, בילוי משפחתי, שיחה עם לקוח, תהליך מכירה, ניהול פרויקט וכדומה. לחילופין, אם חזוני הוא לבטא מצוינות, אשתמש במנוע זה לבחירת מטרותיי בחיים והדרכים להשגתן. חזון של שפע, עוצמה, שירות, שותפות, הנאה ואהבה נוכח בכל רגע בחיינו ובכל צעד שאנו עושים ומהווה בסיס ליצירת הגשמה, במקום חלום רחוק שיוגשם, אולי, אי פעם בעתיד.

יופיים של העקרונות האלו טמון בהיותם בלתי-תלויים ובלתי-מותנים. הם אינם מקדשים גורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו, הם אינם מושפעים מכוחות הסביבה, אלא מתמקדים במה אנו מסוגלים לעשות כדי ליצור הישגיות בחיינו ובכך הופכים אותנו ממושפעים למשפיעים.

אלון גל הוא מנחה תוכנית הטלוויזיה "משפחה חורגת" בערוץ 2 ומנכ"ל חברת תות תקשורת ותוצאות. גל יזם בשיתוף "סגול" את כנס הקואוצ'ינג, הראשון מסוגו בישראל, המיועד לקהל הרחב, שיתקיים ביום רביעי, 5 במרץ, בבית ציוני אמריקה בתל אביב.
הכנס יאגד בתוכו מגוון רחב של סדנאות מקצועיות, עיוניות וחווייתיות בתחום האימון.