ארה"ב: 20 שנה בתפקיד השוטר העולמי

מאז ומתמיד נעו מדיניות החוץ האמריקאית בין שני קטבים - בדלנות ומעורבות. ביסוד הגישה הבדלנית עומדת שאיפת האמריקאים "לעשות לביתם", בעוד שגישת המעורבות מתבססת על תפיסת ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי וכ"שוטר הטוב" של העולם, ועל ההנחה כי התערבות בעולם תשרת בסופו של דבר את האינטרס האמריקאי.

רבים סברו שלאחר מלחמת וייטנאם, שגבתה את חייהם של יותר מ-50 אלף לוחמים ואזרחים אמריקאים, תשתדל ארה"ב להימנע ככל שניתן ממעורבות בסכסוכים בעולם. אולם כעשר שנים לאחר המלחמה, החלה ארה"ב לשגר את חייליה למשימות כמעט בכל אזור בגלובוס. ברוב המקרים תורצה מעורבות זו במניעים אידיאלוגיים והומניטרים. כמעט תמיד היה גם אינטרס אמריקאי כלשהו שיש להגן עליו.

ב-25 באוקטובר 1983 - לאחר הפיכה פנימית בממשלה המרקסיסטית של גרנדה ורצח ראש הממשלה מוריס בישופ - פלשו 1,900 חיילי צבא ארה"ב לאי כדי להגן על האזרחים האמריקאים ולכונן ממשלה חוקית. בסך הכל, נטלו חלק במבצע כ-5,000 חיילים אמריקאים, שעמדו מול כ-2,000 גרנדים, סובייטים ובני בריתם. ביום הראשון למבצע נהרגו חמישה מהם, אך בסך הכל מניין קורבנות הלחימה, היה נמוך יחסית. המבצע הצבאי הסתיים בהצלחה. בשנה העוקבת נקראו אזרחי גרנדה לקלפיות להצביע בבחירות דמוקרטיות.

ב-16 באפריל 1986 פתחה ארה"ב במבצע צבאי נגד לוב, שכונה "ערוץ אל דוראדו", על שמה של עיר אגדית מלאה אוצרות בדרום אמריקה. המתקפה באה לאחר שורה של ניסיונות מצד לוב לפגוע בצי המטוסים האמריקאיים בסביבתה ובתגובה לפיגוע בדיסקוטק בברלין, שבו נהרג חייל אמריקאי ונפצעו 63 חיילים נוספים.

הכוחות האמריקאיים, מגובים בכוחות בריטיים, פתחו במתקפת אוויר נגד יעדי קרקע בתוך המדינה. וושינגטון הבהירה שהיעדים נבחרו כך שיפגעו ביכולתו של נשיא לוב, מועמד קדאפי, להפעיל טרור בינלאומי. בין השאר הופצצו בסיס מטה הפיקוד והשליטה של הטרור הלובי; מתקנים צבאיים בשדה התעופה של טריפולי הבירה; מחנה לאימון טרוריסטים; עמדה צבאית; ובסיס חיל האוויר הלובי. במתקפה האמריקאית הופצצה בשוגג גם שגרירות צרפת בטריפולי וכמה בניינים אזרחיים באזור.

התקיפה תוזמנה כך, שבמהלכה יכול היה נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, לפנות אל האומה ולעולם ולהסביר שמדובר בפעולת הגנה עצמית נגד הטרור שמפעילה לוב. "הגנה עצמית היא לא רק זכותנו", אמר אז רייגן, "היא גם חובתנו".

ב-24 ביולי 1987, התערבה ארה"ב במלחמת איראן-עיראק. המלחמה העקובה מדם בין שתי המדינות - שגבתה את חייהם של יותר מ-100 אלף בני אדם בשנתה הראשונה - כונתה "מלחמת המיכליות", על שם מיכליות הנפט הרבות שהושמדו במהלכה. חלק ניכר מאותן מיכליות היה בבעלות מדינות נייטרליות, כמו כוויית, שפנתה לעולם ולארה"ב בבקשה להגנה. אולם, ארה"ב לא מיהרה להתערב במלחמה.

הפצצה בשוגג של משחתת אמריקאית על ידי עיראק, שבה נהרגו 37 מלחים, שינתה את הלוך הרוחות בוושינגטון. באופן אירוני, בבירה האמריקאית השתמשו בתקיפה כדי להאשים דווקא את איראן בהסלמת המלחמה. במקביל, שיגר הממשל אוניות מלחמה להגן על המיכליות הכווייתיות, תחת מסווה. לאחר שורה של הטרדות, תקיפות בזק והטמנות מוקשים, שיגרה איראן טילים לעבר מיכלית בחצי האי אל פאו, שפגעו גם באמריקאים. וושינגטון הגיבה בהשמדת שני מתקני נפט איראניים. בשלב מתקדם יותר של המבצע השמידו מסוקים אמריקאיים סירות מנוע מלחמתיות. באוקטובר 1987, כוחות קרקעיים אמריקאיים השמידו מתקן נפט איראני.

ואולם, המבצע זכור בעיקר בשל הטעות הקטלנית שנעשתה בו. ב-3 ביולי 1988, יירטה משחתת אמריקאית מטוס נוסעים אזרחי, שאותר בטעות כמטוס אף-14 צבאי של איראן. 290 אזרחים, בהם 66 ילדים, נהרגו. הטעות הזו גם עלתה למשלם המסים האמריקאי יותר מ-60 מיליון דולר עבור דמי פיצויים.

שנה לאחר מכן, ב-17 באפריל 1988 יצאה ארה"ב למבצע נוסף במפרץ, "גמל שלמה", בעקבות הטמנת מוקש במשחתת אמריקאית. תוך יומיים הושמדו שני אתרי נפט איראניים, שתי ספינות מלחמה ונוטרלו לפחות שש סירות מנוע מלחמתיות.

ב-20 בדצמבר 1989, לפנות בוקר, הוציאה הממשל האמריקאי אל הפועל מבצע צבאי מוגבל בפנמה, חמישה ימים לאחר שזו הכריזה על מצב מלחמה עם ארה"ב. מטרתו הרשמית של המבצע היתה להגן על האזרחים האמריקאים השוהים במדינה, שחיו תחת איום ממשלת הבלתי-יציבה של מנואל נוריאגה. בנוסף, קיוו בוושינגטון להביא את נוריאגה למשפט, שכשל במבחן הבוחר במאי אותה שנה אך המשיך להחזיק בשלטון.

חטיבה מוטסת הוזנקה לתקוף את שדה התעופה הבינלאומי טורייוס שבפנמה. לאחר שהמשימה מולאה בהצלחה, והכוחות האמריקאיים השתלטו על נמל התעופה, הפציצו מטוסים אמריקאיים מהאוויר יעדים בבירת המדינה ובאזוריה. בתוך שבעה ימים הסתיים החלק המבצעי בניצחון אמריקאי. נוריאגה הובא למשפט בפלורידה ונשפט למאסר של 40 שנה. ב-27 בדצמבר קבע בית הדין לבחירות של פנמה, כי האופוזיציה זכתה בבחירות במאי, וסלל את הדרך להקמת ממשלה בראשות הנשיא גוילרמו אנדרה.

ב-2 באוגוסט 1990 הדהימה עיראק את העולם כשפלשה לכוויית וכבשה אותה תוך מספר שעות. יום לאחר הפלישה, שבאמצעותה קיוותה בגדד להשתלט על מאגרי הנפט של שכנתה, קראה מועצת הביטחון של האו"ם לעיראק לסגת משטחי שכנתה. עיראק, סדאם חוסיין התעלם מהקריאה, ושלושה ימים לאחר מכן הוכרז חרם עולמי על עיראק.

הכיבוש העיראקי, שהילך אימים גם על ערב הסעודית השכנה, הביא לגיבושה של קואליציה בינלאומית, בהשתתפות מדינות ערביות - ובראשן מצרים וסוריה. בחודשים הבאים עמל נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, על בניית תשתית לוגיסטית, גיוס תמיכה בינלאומית למתקפה וניסיון להוכיח כי אין פתרון מלבד מהלומה צבאית. לסדאם ניתן אולטימטום: הסג כוחותיך מכוויית עד 15 בינואר, או שתותקף. ב-29 בנובמבר אישרה מועצת הביטחון שימוש בכוח נגד עיראק. ארה"ב שיגרה 540 אלף חיילים ובריטניה, צרפת, מצרים, ערב הסעודית סוריה ומדינות אחרות השלימו את מניין הכוחות לכ-700 אלף.

ב-16 בינואר 1991, יממה לאחר פקיעת האולטימטום, החלה המלחמה בתקיפה אווירית מסיבית על יעדים צבאיים ואזרחיים כאחד: מפעלי נשק, מתקני נ"מ, משרדים ממשלתיים, רשתות תקשורת, מתקני נפט, גשרים וכבישים. עיראק הגיבה בשיגר טילי סקאד לעבר ישראל וערב הסעודית, בניסיון לפרק את הקואליציה נגדה. באמצע פברואר פנו בנות הברית למתקפה קרקעית נגד הכוחות העיראקיים בכוויית ובדרום עיראק. לאחר שלושה ימי לחימה שוחררה בירת כוויית, ולאחר מכן המדינה כולה. במקביל התקדמו כוחות משוריינים ללב עיראק. בקרבות נהרגו רוב אנשי יחידת העלית העיראקית - משמר הרפובליקה - לאחר שניסו להקים עמדה בעיר בצרה שבדרום-מזרח עיראק.

מערך ההגנה העיראקי קרס כמעט לחלוטין, וב-28 בפברואר הכריז נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב, על הפסקת אש. בנות הברית כפו על עיראק פיקוח של משקיפים על פיתוח נשק גרעיני וכימי. כמו כן, החרם המסחרי על עיראק נותר בעינו, למעט שינויים מזעריים שהוכנסו בו במשך הזמן. עם זאת, המטרה שסומנה על ידי בכירי ממשל בוש, להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, לא צלחה. יתר על כן, מבקריו של בוש האב טוענים כי ה"סדר העולמי החדש", שהבטיח לכונן בתום המלחמה, נותר בגדר סיסמא במקרה הטוב, ובדיחה במקרה הרע.

ב-1999 נאלצה ארה"ב להתערב דווקא באירופה, בשאריותיה של מלחמת האזרחים בעקובה מדם ביוגוסלביה. על הפרק: קוסובו, חבל ארץ שרוב תושביו אבנים אך הסרבים רואים בו אדמת אבות, כיוון שעליה ניצחו את הטורקים לפני כ-500 שנה וזכו בעצמאות. במשך שנים כוננה בקוסובו אוטונומיה אלבנית, אך נשיא יוגוסלביה דז, סלובודן מילושביץ', ביטל אותה ב-1988, וסגר את בתי הספר האלבנים. ב-1998 החלו אלבנים להימלט מקוסובו – חלקם ברחו מפחד הסרבים, אחרים גורשו. הפגיעה הבוטה בזכויות אדם, כמו החשש מהתלקחות מחודשת של האזור, הביא למעורבות בינלאומית.

ב-24 במרץ 1999, פתחו ארה"ב וחברותיה לנאט"ו במתקפה אווירית על קוסובו. במקביל איימו הכוחות המשותפים לתקוף את בלגרד, בירת יוגוסלביה, אם זו לא תודיע על הסגת כוחותיה מקוסובו. האסטרטגיה הצבאית שגובשה כוונה להביס ולפורר את המערך הצבאי והביטחוני של מילושביץ'.

ראשון הותקף מערך הנ"מ. מטוסי נאט"ו הפציצו מתקני רדאר ושליטה, טילי קרקע-אוויר ומערכות נשק. השלב השני, שהחל שלושה ימים מאוחר יותר, נועד לפגוע בתשתית הצבאית של יוגוסלביה בקוסובו - מטות, בסיסים צבאיים, מתקני תקשורת, מחסני תחמושת ועוד. מאוחר יותר כלל המבצע גם תקיפות קצרות בשטחי יוגוסלביה, במהלכן הופגזו מטה המפלגה הסוציאליסטית השלטת, תחנת הטלוויזיה הסרבית.

ההתקפות לא שיכנעו את מילושביץ', שעמד בסירובו לסגת מקוסובו. בוועידת נאט"ו ב-23 באפריל נתקבלה החלטה להרחיב את המבצע ל"יעדי תמיכה" - נפט, קווי תקשורת, רשתות חשמל וכמובן מטרות פיקוד ושליטה. בתוך כך נמשכו התקיפות בקוסובו.

ב-1 במאי קרתה התקלה הטרגית הראשונה: 47 נוסעי אוטובוס נהרגו בהפצצת גשר. ב-7 במאי נעשתה טעות נוספת: שגרירות סין בבלגרד הופצצה בשוגג על ידי נאט"ו, ושלושה אנשים נהרגו. הטעות המרה הביאה להפסקת ההפצצות בבירת יוגוסלביה למשך שבועיים. בתוך כך נאלצו הכוחות להתמודד עם הטופוגרפיה באזור ובפגעי מזג האוויר, שביטלו תקיפות מתוכננות רבות. אולם, בסופו של דבר, לאחר שמניין הקורבנות עלה על 500, התרצה מילושביץ' והסכים בתחילת יוני 1999 לתנאי הסכם השלום באזור. שבוע לאחר מכן פרסה נאט"ו את כוחותיה בקוסובו. מילושביץ' עצמו הוסגר שנתיים מאוחר יותר ובימים אלו עומד לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג, בין השאר באשמה של אחריות למעשי טבח וגירוש בקוסובו.