רדיו מנטרה

יש דברים שחבל לנסות ולהבין. עוגת קצפת, חיבוק עם תינוק, פריחת הדובדבן וגם מדיטציה. במקום בו החוויה היא העיקר, אין מה להבין. במנזרים היפניים קודם כל מושיבים את הבאים מול הקיר לשבועיים, ורק אחר כך יחליף איתם ראש המנזר כמה מלים.

אחרי השבועיים הראשונים, רוב האנשים עדיין לא מבינים מה זו מדיטציה, אבל דבר אחד הם מבינים - שמאוד קשה להם לשבת בשקט ויש רדיו פנימי שמשדר להם ללא הרף בתוך הראש. הם פשוט לא מצליחים להיכנס לרווח שבין המחשבות וקצת לנוח. הראש לא מסוגל להפסיק לעבוד והוא לא מבין מה יש לחפש בעשייה שהיא כלום ורבע. איך אפשר להחכים מישיבה לבד בחדר שקט? לשבת ולא לעשות כלום – לא חבל על הזמן? מה נותנת הישיבה האוטיסטית הזו?

מבחינתו, ההיגיון צודק. אפשר היה לנצל את הזמן ולהשקות את הצמחים, לצאת לסידורים או לקרוא עיתון. אם זה היה תלוי בו, היה זה גם מיותר לאכול עוגת קצפת, לרקוד במסיבה או לשבת בים. ואולם, כשמניחים בצד את הרצונות ואת המחשבה, מתגלים מעט מהיתרונות שבישיבה חסרת מעש ונפתח פתח של חופש בדרך אל האושר.

לפי חכמי המזרח, סוד האושר הפנימי טמון באיזון שבין הניגודים, בהרמוניה שבין ה"חוץ" וה"פנים". ה"חוץ" כולל את הבית, העבודה, המשפחה, החברים, הסידורים, הבעיות, ההנאות וכל שאר הדברים שמעסיקים אותנו באמצע השבוע ובסופו. ה"חוץ" הוא הדמות שאנחנו משחקים בתיאטרון החיים, התפקידים החוזרים על עצמם במחזה האקראי שלנו, כשבמהות יכולנו לשחק באינספור תפקידים אחרים. מדיטציה היא מעין סדנה אישית לפיתוח שחקן ה"פנים", ללא קשר לתפקידים שהוא ממלא. זהו מסע בעקבות משהו אחר, פנימי, משהו שהוא לא הראש שלכם וגם לא הגוף שלכם, שגם הוא רק תלבושת זמנית של השחקן וחלק הכרחי מהתפאורה הכללית. זהו מסע בעקבות משהו שהוא אתם בעצמכם.

כדי לגלות אם יש אמת בהנחה הסינית שהמרחב הפנימי גדול בדיוק כמו היקום שבחוץ, צריך לפנות זמן כדי לשוטט במרחבים הפנימיים. אבל לפני שמצליחים לגלוש שם בנעימות, יש פחד ויש קושי שאיתם אנו נאלצים להתמודד. הפחד הוא להיכנס פנימה ולמצוא שם זיכרונות שאנו מנסים לשכוח, חלומות שעליהם ויתרנו וחרדות שניסינו להדחיק. הקושי הוא להשתיק את הרדיו הפנימי.

לכל אחד יש את הרדיו שלו ובדרך כלל הרדיו הפנימי נעול על תחנה אחת שלא משדרת תוכניות אופטימיות. כמעט בלתי אפשרי לכבות את הרדיו (כדור שינה יכול לעזור, אבל זה לא ממש פתרון) והמסקנה אליה הגיעו היוגים ההודים הייתה שאם אי אפשר לכבות את הרדיו, אז לפחות אפשר להחליף בו תחנה.

לפי השיטה ההודית, כל מה שצריך לעשות זה לשים בתוך הרדיו הפנימי דיסק של מנטרה, שהמשמעות שלו היא לא רלוונטית, אבל בסופו של דבר תקבלו תחנה הרבה יותר רגועה. המנטרה, שנמצאת בשימוש נרחב גם בהינדואיזם וגם בבודהיזם, היא "פתוחה" ונעדרת מסר מילולי ממוקד ויכולה להיות שער כניסה למקומות שהם הרחק מעבר לכל מלה, משפט או מחשבה.

אחרי שמנקים את החלל הפנימי ומסירים את קירות הפחד באמצעות מדיטציות אקטיביות ואחרי שמבינים שהמאזין היחידי של תחנת הרדיו יכול גם להעביר לתחנה אחרת כשנמאס לו, מתחילים לאסוף רגעים בהם הרדיו הפנימי נמצא במצב קליטה בלבד. לאיטה, הולכת ונפתחת האפשרות לגלות יקום חדש, שמסתבר שהיה שם כל הזמן.

השלבים הבאים במסע הרוחני הם לרדת מהבמה לאולם, להתיישב על המושב המרופד, לנוח, להירגע ולהסתכל באריכות - ומבחוץ - על כל המחזה. אחר כך, מגלים שאפשר גם לוותר על הצפייה במחזה ולצאת מהאולם החשוך לאור היום הבהיר שבחוץ.

הקטע הכי גדול זה שקמים מהכורסא, מסתובבים, פוסעים במעבר ויוצאים החוצה מהאולם לאור היום. ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו שוב בתוך ההצגה, בדיוק באותו מקום בו היינו ממש בהתחלה, אבל ההבדל הגדול והשינוי המאוד משמעותי הוא, שעכשיו הרבה יותר נעים ואנחנו כל הזמן נהנים. הניגודים של "פנים" ו"חוץ" הופכים להיות אחד, והאחד הזה, הוא מי שנושם עכשיו.

הרצאה, מדיטציה ומפגש בהנחיית זן מאסטר ניסים אמון, יתקיימו בתאריך 28 בפברואר, בשעה 20:00, באודיטוריום קלצ'קין, מוזיאון ארץ ישראל (חיים לבנון 2, רמת אביב). אמון, בילה כ-10 שנים במנזרי זן בקוריאה וביפן, הוסמך כנזיר וכזן-מאסטר ולימד במרכז אושו בפונה. בשנים האחרונות הוא מתגורר ומלמד באי פארוס ביוון. שם, הקים יחד עם חברים ושותפים לדרך את Tao’s, מרכז רוחני שעוסק בדרך לחיים נכונים ופשוטים הקרובים לטבע ולאמת, ברוח הטאו והזן-בודהיזם. המרכז מציע למבקריו פעילויות שוטפות הכוללות מדיטציה, שיעורי יוגה וטאי-צי ומפגשי זן.