קשה לחשוב על מקומות גרועים יותר להיוולד בהם מאפגניסטן. ההיסטוריה של המדינה בעשורים האחרונים רצופה טרגדיות ועימותים; המשטר בה אינו יציב; כלכלתה מהרעועות בעולם; ורעידות אדמה ובצורות מכות בה לסירוגין. למעשה, למעט ייצור פרג, אפגניסטן אינה מצטיינת בדבר.
דברי ימיה של אפגניסטן המודרנית מתחילים ב-1880 בה שב עבדור רחמאן חאן מגלות במרכז אסיה והכריז על עצמו כאמיר של קאבול. בשנה העוקבת נסוגו הכוחות הבריטיים משטח אפגניסטן, לאחר נוכחות צבאית שנמשכה מאז הפלישה הבריטית ב-1839. ב-1893 עוצבו גבולותיה של אפגניסטן על ידי רוסיה ובריטניה, שביקשו להפריד בין רוסיה הצארית והודו הבריטית (שכללה גם את פקיסטן דהיום). קו הגבול דוראנד, שנקבע להפריד בין תחום השיפוט של שתי הישויות הפוליטיות, לא הוכר מעולם כגבול בינלאומי.
גם במהלך המאה העשרים ידעה אפגניסטן מלחמות ותהפוכות, אך הזעזוע הפוליטי המשמעותי ביותר שעברה אירע ב-1973. בעת שהמלך מוחמד זהיר שאה הגיע לאיטליה לצורך ניתוח עיניים, הנהיג בן דודו, מוחמד דאוד, הפיכה פוליטית בארמון. דאוד הכריז על אפגניסטן כרפובליקה ועל עצמו כנשיאה. לאחר מכן, התפנה לחיסול תנועה איסלמית שקמה על חורבות המונרכיה ואיימה על מעמדו. לשם ביסוס שלטונו במדינה נעזר בכוחות השמאל.
דאוד ניסה להרחיק את בני בריתו מהשמאל מעמדות הכוח במדינה ולמזער את השפעת ברית המועצות. פעולות אלו עלו לו בכסאו. בתום המהפכה הקומוניסטית באפריל 1978 ("מהפכת אפריל"), נורו דאוד ובני משפחתו למוות. נור מוחמד טראקי היה לנשיא ועמד בראש הממשלה המרקסיסטית החדשה. יותר מ-200 שנות שלטון משפחתם של זהיר שאה ודאוד באו לקיצן.
שנה מאוחר יותר, באוקטובר 1979, עמד ראש הממשלה, חפיזולה אמין, בראש הפיכה פוליטית נוספת, שבמהלכה נהרג הנשיא טראקי. אמין תפס את מקומו כנשיא, ותחת שלטונו נרצחו אלפי אפגנים. הסובייטים צפו בדאגה במתרחש באפגניסטן, וחששו מקיומו של שלטון לא ידידותי למוסקבה במדינה. בהתאם, פלש הצבא האדום לאפגניסטן, ואמין, יחד עם רבים מאנשיו, נהרג. ברית המועצות הכתירה תחתיו כנשיא את שגריר אפגניסטן בצ'כוסלובקיה, ברבאק קרמאל.
מיליון אפגנים שילמו בחייהם על ניסיונות מוסקבה לבסס את השלטון. כמיליון אחרים הפכו לפליטים. הימים ימי המלחמה הקרה, ומי שאויב הסובייטים הוא ידיד האמריקאים. כך החלה ארה"ב לממן את קבוצות המוג'הידין (לוחמים איסלמים) שלחמו נגד ברית המועצות. ב-1989, לאחר כעשר שנות לחימה והרבה יותר מדי הרוגים, נסוגה בריה"מ מאפגניסטן. היא הותירה כירושה פוליטית את נג'יבולה כנשיא. הוא החזיק בכסאו שלוש שנים, אך הודח ב-1992, לאחר התערבות של האו"ם.
אחרי תקופת ביניים, מונה פרופסור בורחנודין רבאני לנשיא הרפובליקה האיסלמית החדשה שהוקמה. אבל גם שלטונו לא החזיק מעמד זמן רב: הסיעות האיסלמיות, שלא הצליחו להגיע להסכמה בדבר חלוקת הכוח ביניהן, יצאו זו נגד זו. הקרבות בין הפלגים השונים גבו את חייהם של עשרות אלפי אזרחים, והאנרכיה חזרה לשלוט באפגניסטן. שליש מתושבי המדינה בחרו להימלט ממנה כפליטים.
בשנת 1994, תנועת הטאליבן בקנדהאר, לב הפעילות של הפשטונים, הרימה את ראשה. תחילה השתלטו אנשיה על אזורים פשטוניים, תוך שהם נתקלים בהתנגדות רפה - אם בכלל. מפקדים רבים מהמוג'הידין ערקו לשורותיהם. כשפלשו לאזורים האחרים, ובמיוחד לאלה שאין בהם רוב פשטוני, הקרבות החריפו ומניין ההרוגים עלה.
ב-1996, לאחר השתלטות אנשי הטאליבן על קאבול הבירה, שבה אפגניסטן למרכז תשומת הלב העולמית. המערב הביט בדאגה על השתלטותה של התנועה הקיצונית, והחוקים הקיצוניים שחוקקה. המקלט שהעניקה המדינה לטרוריסט הבילנאומי, החשוד העיקרי בתכנון מתקפת הטרור על ארה"ב ב-11 בספטמבר השנה, הפך אותה ליעד המרכזי של המלחמה שהכריז הנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, נגד הטרור.
אפגניסטן במספרים
- משטר: ללא ממשלה מרכזית מתפקדת. הטאליבן מחזיקים בכ-90% משטח המדינה, ומתנגדי הכת, ובראשם "הברית הצפונית", ברוב השטחים הנותרים.
- בירה: קאבול.
- אוכלוסיה: כ-27 מיליון איש.
- שטח: 647,500 קמ"ר.
- מטבע: אפגני.
- תל"ג לנפש (נכון לשנת 2000): 800 דולר (כ-4% מהתל"ג לנפש בישראל).
- שפות: פרסית-אפגנית (דארי) - 50%; פשטו - 35%; שפות טורקיות (בעיקר ניבים אוזבקיים וטורקמניסטיים) - 11%; כ-30 שפות מיעוטים - 4%. רבים מתושבי המדינה דוברים שתי שפות ויותר.
- דתות: מוסלמים סונים - 84%; מוסלמים שיעים - 15%; אחרים - 1%.
- יודעי קרוא וכתוב: 31.5% מהאוכלוסיה; גברים 47.2%; נשים 15%
- תוחלת חיים: 46.24 שנים.