עם ההצלחה של הקולנוע הישראלי קשה להתווכח: תשאלו את יוסי סידר וערן ריקליס שבילו את כל השנה האחרונה במסע דילוגים ממדינה למדינה, מפסטיבל נוצץ אחד לשני כשהם עמוסים בים כבוד מכל עבר. אין כבר ספק: מדובר בשנה הטובה ביותר שהייתה לקולנוע הישראלי במשך 60 שנות מדינת ישראל, שנה ששמה אותנו על המפה ובגדול. כנראה שזה לקח כמה עשורים, אבל בסוף העולם הבין שסרטים זרים יכולים להיות גם מעבר לעלילה סתמית של אישה הולכת למכולת, קונה ביצים ונופלת ברחוב - ולמרות זאת, אם לדבר בכנות: אני לא מת על קולנוע ישראלי.
יש משהו סוחף ודרמטי ב"בופור" אבל לא ברור איפה נולדה התפיסה המעוותת הזאת אצל במאים ישראליים שכדי שסרט ירגש, יתפוס ויעשה את העבודה הוא חייב להיגמר בדם, הרוגים וזעקות שבר ואימה. מה האובססיביות הזאת לתקוע בפריים מלחמות, מוות, אזרחים במצוקה ושכונות עוני? למה אי אפשר ליצור קומדיה עברית משובחת? מה עם איזה "שרק" ישראלי, או "מוצאים את שלמה" - סרט מצוייר מושקע שידבר על פרת משה רבנו שנאבדה ביער ורוצה רק למצוא את משפחתה ולאכול איתם שוב פלאפל עם קצת חומוס וחמוצים בצד. כי אם כבר אנחנו מנסים לשחק אותה אמריקקים עם תעשיית קולנוע משומנת - בואו נלך עם זה עד הסוף, לא ככה?
צאו מהסרט ותתחילו להצביע. הגיע הזמן לשתף אותנו מה אתם חושבים על סרטים ישראליים. כפתור התגובות שלנו פתוח ומחכה לתובנות, ההערות והסרטים שלכם.
סרטים ישראליים - חם או סתם?