פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אם תרצו זו אגדה - ילד הדוב

      האגדה העתיקה של שבט וואבאנקי, עוזרת לנו בהבנת נפש האדם ומראה לנו איך להגיע לאיזון הפנימי המיוחל - אגדה אינדיאנית לשבת

      בזמנים קדומים חי ילד ושמו סיגו, שאביו נפטר בעודו תינוק. אמו נישאה לבעל חדש, שהיה אדם קנאי וקשה לב ולא אהב את בנו החורג. הוא היה מוטרד מהמחשבה שאמו של הילד דואגת לשלומו יותר מאשר לו, לבעלה. הוא תהה, כיצד יוכל להיפטר מהילד.

      אישה, הוא אמר יום אחד, הגיע הזמן שהילד ילמד משהו ביער. אני אקח אותו היום לצוד. לא, צעקה האישה, סיגו צעיר מידי מכדי לצוד. אך הבעל חטף את הילד ולקח אותו עימו ליער. האישה התייפחה, מכיוון שהכירה את ליבו הקנאי של בעלה.

      האב החורג הכיר מערה בלב היער. מערה עמוקה שהובילה לגבעה מסולעת. האב הוביל את הילד אל המערה ואמר לו לזחול פנימה כדי לצוד ארנבת. הילד שהיה רק בן שש, אמר: "חשוך כאן, אני מפחד". "מפחד?" ענה האב בזלזול. "צייד נאה אתה עומד להיות". הוא דחף את הילד בגסות לתוך המערה ואמר: "הישאר שם עד שאומר לך לצאת". האב החורג לקח מוט בעזרתו גלגל ודחף אבן ענקית לפי המערה. הוא ידע היטב שאין למערה פתח נוסף וחשב לעצמו, כי הנער לכוד בפנים לתמיד ובוודאי יגווע במהרה ברעב.

      האב החורג עזב את המקום מתוך כוונה לומר לאמו של הילד שהוא היה לא ממושמע, רץ לתוך היער ונעלם. הוא לא חזר הביתה מיד, עלה בראשו רעיון, לרדת לחוף ולחפש אבני זכוכית סגולות שגלי הים ליטשו כמנחת נחמה לאשתו. היא עלולה לחשוד במעשה שעשיתי, חשב לעצמו, אך לא תוכל למצוא הוכחות. אף אחד לא יידע לעולם מה באמת אירע.

      אך מישהו כבר ידע על מה שאירע וכעס מאוד. היה זה הצ'יף גלוסקפ. הוא היה מודע לתחבולתו של האב החורג וכעסו היה כה רב, עד שהיכה עם חניתו הגדולה בסלעי האבן האדומה של בלומידון. הצוק התפצל, גושי אדמה וסלעים החלו מתגלגלים במורד לכיוון החוף. הסלעים קברו תחתיהם את האב החורג המרושע והרגו אותו באחת.

      הדובה נחלצת לעזרה

      גלוסקפ קרא לחברו הנאמן הדורבן ויידע אותו במה שעליו לעשות. במערה שבגבעה בכה סיגו, מכיוון שחש בודד ומפוחד. אחרי הכל הוא היה רק בן שש ורצה את אמו. לפתע שמע בתוך חשכת המערה קול: "סיגו בוא לכיוון הזה". הוא ראה שתי עיניים נוצצות והלך לעברן כשהוא רועד מפחד. העיניים הפכו גדולות ומבריקות יותר ולבסוף סיגו הבחין שהן שייכות לדורבן הזקן.

      "אל תבכה בני", אמר הדורבן, "אני כאן כדי לעזור לך". והילד כבר לא חש בפחד. הוא התבונן בדורבן שניגש לפתח המערה וניסה לדחוף את הסלע שחסם אותו. אך הסלע היה כבד מידי. הדורבן קירב את שפתיו לסדק שהיה בין הסלע והגבעה וצעק: "החברים של גלוסקפ בואו לכאן כולכם". החיות והציפורים שמעו אותו והתאספו מעבר לסלע. זאב, דביבון, אייל הקריבו, צב, אופוסום, ארנבת, סנאי וציפורים מסוגים שונים - מיונק הדבש ועד תרנגולי ההודו שחיו ביער.

      למרות שניסו החיות לעזור, אף אחת מהן לא הצליחה להזיז את הסלע הכבד. בסופו של דבר, ויתרו. לפתע הן שמעו קול חדש: "מה קורה כאן?". הם פנו וראו דובה חומה וגדולה שהגיחה בשקט מהיער. חלק מהחיות הקטנות הסתתרו, אך האחרות פנו לדובה וסיפרו לה שילד ננטש במערה. הדובה נשענה על האבן הענקית ודחפה אותה בכל כוחה. נשמע קול התרסקות וברעש רועם התגלגלה האבן מפי המערה. אז יצאו מתוכה סיגו והדורבן מאושרים ושלמים. דורבן הודה לחיות ואמר: "כעת עלי למצוא חיה שתוכל לדאוג לילד ולגדלו. המזון שאני אוכל אינו מתאים עבורו. אולי יש מבינכם חיה שיכולה להביא לו אוכל?".

      החיות התפזרו מיד וחזרו כעבור זמן קצר עם הצעות שונות. אך מכל מיני המזונות, מזרעים ועד ענפים וזחלים יכל הילד לאכול רק את עוגת האוכמניות הכחולות שהביאה הדובה. והדורבן פסק: "אמא דובה תגדל את הילד". סיגו הלך לגור עם אמא דובה ושלושת גוריה. שני גורים וגורה אחת. אחיו החדשים שמחו לקראתו ובמהרה לימדו אותו את כל סודות היער. בהדרגה, שכח סיגו את עברו והחל ללכת על ארבע כפי שדובים נעים. הוא בילה עם הדובים בנעימים ארבע שנים.

      ביום חורף קר וקפוא אחד הגיעו ציידים לעץ החלול בו נמו סיגו והדובים את שנת החורף שלהם. הציידים התכוונו להבעיר אש בתוך גזע העץ כדי להבריח את הדובים. אך הדובה החכמה שהבינה את מזימתם יצאה החוצה כדי להשיח את דעתם ולהרחיקם מהעץ. כדי שגוריה יספיקו לברוח. כך היה. בעודה נמלטת, ירו בה הציידים. אך שני הגורים הבוגרים הצליחו לברוח ולהינצל. סיגו שנשאר עם הגורה הקטנה שהייתה איטית מידי, יצא מגזע העץ אל הציידים הנדהמים ששמעו ממנו כיצד הצילה אותו הדובה הגדולה. סיגו התאבל על הדובה שמתה ואמר מהיום ייקרא שמי מואין, ילד הדוב. מואין חזר לכפרו עם גורת הדובים וטיפל בה עד שהתבגרה ויכלה לדאוג לעצמה.

      העיוורון שיוצר הפחד

      אגדה עתיקה ומיוחדת זו מלמדת אותנו שיעור בהבנת נפש האדם והאיזון הפנימי בתוכנו כאשר אנו מתמודדים עם פחדים הנובעים מדפוסים מגבילים. סיגו מייצג את תחושת חוסר האונים של הילד הקטן בתוכנו. כאשר עולים "נחשי הפחד": קנאה, כעס וחשדנות (אותם מייצג האב החורג), הם מונעים מאיתנו יכולת לראות כל פתרון ויוצרים בנו עיוורון ותחושת אין מוצא. זה קורה כאשר הצד הגברי שלנו יוצא משליטה והצד הנשי מאבד את כוחו הפנימי להגן על צאצאיו, היצירות היקרות לו מכל. אביו החורג של סיגו זומם לפגוע בו ואמו אינה מספיק חזקה כדי להגן עליו, היא מוותרת על זכות הקיום של האני הפנימי שלה.

      סיגו מצא את עצמו במערה בקצה היער, לכוד וחסר אונים. היער מייצג את תת המודע שלנו. אותם זיכרונות או דפוסים רגשיים שמנתבים את חיינו ונסתרים מאיתנו. אנו חווים חרדה או תחושת אובדן מבלי להיות מודעים לזרע הקיים בתת המודע ומנווט את מעשינו. החיבור חזרה לאני הפנימי מתרחש עם החיבור לדורבן.

      סגולת הדורבן היא אמון בדרך וביקום התומך בנו ללא סייג. הדורבן מייצג את הילד הקטן הנותן אמון. כדי לפתוח את הדלת הפנימית לתהליכים של שינוי, נדרש ראשית אמון בסיסי.

      הדובה מייצגת כוח של הילינג ריפוי מתוך העוצמה הנשית הפנימית. עוצמה המגיעה מתוך השקט הפנימי ומעמקי התודעה. תהליך הריפוי של התודעה מתחיל כאשר אנו מתחברים לאיכות נשית זו של הזנה ודאגה לעולם הרגשי שלנו.

      תחושת הביטחון שמשרה הדובה על סיגו, מאפשרת לו לצמוח ולהתפתח. לא משנה באיזה גיל אנחנו, צמיחה נובעת מתוך אמון בדרך ותחושת ביטחון הנובעת מיכולתנו לספק את הצרכים הרגשיים שלנו. כאשר צרכים אלה אינם מסופקים נוצרים קשיים וחוויות של סבל בחיינו.

      אורלי נירן יהלום (גוטגנוני) היא מחברת הספר "בינת הלווייתן" ומנהלת מרכז "מעוף מקודש" לשמאניזם וריפוי תודעה.