סוף עידן: פידל קסטרו התפטר

(וידאו: רויטרס, עריכה: יאיר דניאל)

מנהיג קובה פידל קסטרו הודיע היום (שלישי), על התפטרותו מתפקידו כנשיא המדינה לאחר 49 שנים בשלטון. תפקיד הנשיא יועבר באופן קבוע לאחיו של פידל, ראול, אליו הועברו סמכויות הנשיא ביולי 2006.

בהצהרה שפרסם קסטרו הוא פנה לחברי הפרלמנט הקובני: "אחי היקרים, תודה שנתתם לי את הכבוד ובחרתם בי פעם נוספת כחבר בפרלמנט, אך לצערי אני נאלץ לוותר על תפקיד נשיא המדינה וכמפקד העליון של הצבא".

לפני כחודשיים רמז קסטרו בראיונות לאמצעי התקשורת כי בכוונתו להתפטר מתפקידו. "חובתי המרכזית אינה להחזיק בשלטון בכל מחיר ולמנוע ממנהיגים צעירים יותר את האפשרות להנהיג", אמר.

פידל אלחנדרו קסטרו מחזיק בכס השלטון בקובה משנת 1959, לאחר שהדיח את הרודן פולחנסיו בטיסטה בלוחמת גרילה, בעזרת אחיו ראול קסטרו והמהפכן המפורסם ארנסטו 'צ'ה' גווארה. עד 1976 החזיק בתואר ראש הממשלה ובשנה זו מונה לנשיא מועצת המדינה ומועצת השרים. פידל העביר את סמכויותיו במהלך שנת 2006 לאחיו ראול לאחר שאושפז ונותח בשל דימום בבטנו.

קסטרו נולד בשנת 1926 לאב אמיד. אימו היתה משרתת בבית אביו, ופידל בילה את שנות ילדותו במשפחות אומנות. אביו התחתן עם אימו כשפידל היה בן 15, ורק כשהיה בן 17 קיבל פידל באופן רשמי את שם משפחתו של אביו. הוא התחנך בבתי ספר קתוליים ונחשב תלמיד מחונן.

בשנת 1945 החל פידל ללמוד משפטים באוניברסיטת הוואנה. שנות לימודיו היו סוערות ביותר מבחינה פוליטית, והוא היה פעיל מרכזי באגודות הסטודנטים. חבורות סטודנטים שונות בעלות תפיסות פוליטיות מנוגדות היו כה מסוכסכות, שלא פעם העימותים היו מסתיימים ביריות ובניסיונות התנקשות.

בשנת 1953, היו פידל ואחיו ראול מעורבים בניסיון הפיכה כושל נגד בטיסטה. ארגון גרילה, שהקים פידל ניסה לכבוש את האי על סיפון האנייה "גראנמה" ולתקוף בסיס צבאי. בניסיון נהרגו 69 בני אדם מתוך 135 חברי הארגון. החברים הנותרים ניסו לברוח אבל נתפסו.

פידל נשפט ונדון ל-15 שנות מאסר. במשפטו נשא נאום חוצב להבות בו פירט את משנתו הפוליטית. "גנו אותי, אין זה משנה. ההיסטוריה תסלח לי", אמר בנאום המפורסם. אחרי שנתיים הוא השתחרר מהכלא, כשבטיסטה נאלץ להעניק חנינה כללית לאסירים הפוליטיים.

ב-1 בינואר 1959, הצליח ארגון הגרילה "26 ביולי" בפיקודו של קסטרו, להשתלט על ארמון הנשיאות. בטיסטה נמלט מהוואנה. המהפכה הועילה לקובנים בכמה מישורים. קסטרו ערך רפורמות בקרקע, חילק מחדש את משאבי המדינה וחיסל למעשה את הפערים המעמדיים. הוא בנה מערכת חינוך מצליחה ולמעשה חיסל את האנלפבתיות. מערכת הבריאות שהקים מעניקה שירותים איכותיים בחינם לכולם והעלתה את תוחלת החיים לרמה מערבית.

אלא שקסטרו משאיר מאחוריו מדינה מפגרת, עם תשתית כלכלית פרימיטיבית ועוני נורא. רבים מתושביה נסו על נפשם במשך השנים למיאמי שבפלורידה הסמוכה. בארצות הברית נמצאים היום כשני מיליון פליטים קובנים. ההסתמכות שלו על הכלכלה הסובייטית מנעה פיתוח במשך שנים. מאוחר יותר, כשברית המועצות התמוטטה, המערכת הכלכלית של קובה ספגה מכה קשה. האמברגו המסחרי שהטילה ארצות הברית על קובה תורם למצוקה ולרעב.

השכר הממוצע עלוב ביותר. רוב העובדים מועסקים בשירותים, המגזר החקלאי והתעשייה יחד מהווים כ-35 אחוז מהמשק בלבד. התוצר הלאומי הגולמי לנפש בשנה הוא כ-4,000 דולר בסך הכול. הזנות בקובה פורחת בעקבות המצב הכלכלי הקשה. גם השוק השחור פורח, במיוחד עבור מי שיש לו דולרים.

קסטרו מעולם לא נהג ביד רכה במתנגדי המשטר. אזרחים שנאשמו בהתנגדות למהפכה, בשיתוף פעולה עם הסי-איי-איי או בפשיזם נכלאו, לעתים בלא משפט. רבים מהם הוצאו להורג. עד סוף שנות השישים היו בקובה מחנות כפייה בהם הוחזקו מי שהוגדרו "סוטים חברתיים", ביניהם הומוסקסואלים. קסטרו טוען שלא כלא אנשים מסיבות פוליטיות, אלא משום שהיוו איום ממשי על משטרו. אין גם לשכוח את העובדה שקסטרו איפשר לברית המועצות להציב על שטח קובה טילים בעלי ראש חץ גרעיני ב-1962, בצעד שהוביל למשבר שכמעט הסתיים בשואה גרעינית. מצד שני, אי אפשר להאשים אותו בפראנויה יתירה. על פי הטענות נעשו כ-600 ניסיונות לחסלו במהלך השנים. ה - CIA ניסה, למשל, להגניב לו סיגר מלא חומרי נפץ וכרת ברית בעייתית ביותר בעניינו עם המאפיה, שרצתה גם היא לחסלו. למאפיה היו אינטרסים כלכליים בקובה מתקופת בטיסטה, שאיפשר הפעלת בתי קזינו בהוואנה.

קבוצות כ"אמנסטי אינטרנשיונל" וכ-"Human Rights Watch" מבקרות את הצנזורה, את היעדר חופש העיתונות בקובה, ואת ההוצאה אל מחוץ לחוק של כל התארגנות פוליטית שאינה במסגרת המפלגה הקומוניסטית.

קסטרו היה מנהיג המדינה הותיק ביותר לאחר אליזבת' מלכת אנגליה ומלך תאילנד. המנהיג הקובני שבר שיאים נוספים כשבשנת 1986 נשא נאום בן שבע שעות ועשר דקות.