ממי מקיין צריך לפחד?

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר יהיו בין ברק אובמה לג'ון מקיין, או בין הילרי קלינטון למקיין. בכך כבר אין ספק. העובדה שמול הנץ הרפובליקני מאריזונה, שצופה מלחמה של מאה שנים בין ארצות הברית לאיסלם, יעמדו או אישה או גבר שחור היא כשלעצמה מרשימה ומרתקת.

אבל יש משהו מסוכן בדינמיקה של שינוי: כשהוא נכשל, כל האנרגיות שגויסו כדי לקדם אותו נעלמות והכוחות הפרוגרסיביים נסוגים לשנים ארוכות. במילים פשוטות, אם קלינטון או אובמה יפסידו, יעבור זמן רב מאוד עד שנראה שוב בראש אחת המפלגות הגדולות בארצות הברית, מישהו שאינו גבר לבן.

על כן המפלגה הדמוקרטית חייבת להיות מאוד זהירה בבחירת המועמדת, או המועמד שלה, ובהחלט לקחת בחשבון את שאלת היכולת לגבור על מקיין. למרות שהשאלה היא מאוד תיאורטית, יש ערך לניסיון לנתח מי מבין המועמדים הדמוקרטים אלקטבילי יותר מול שבוי המלחמה לשעבר.

באותו תהליך הדרגתי שבו ברק אובמה טיפס בסקרים מול הילרי קלינטון, הוא עלה גם בסקרים הלאומיים מול מקיין. אובמה מוביל מול מקיין במישור הלאומי בממוצע בארבעה אחוזים, על פי תשעה סקרים שונים. הילרי קלינטון, לעומת זאת, מפגרת באחוז וחצי. אבל אנשי הקמפיין של קלינטון לא מיחסים חשיבות רבה לנתון הזה. הנימוק של מרק פן, האסטרטג הראשי של קלינטון הוא מורכב, אבל לא בלתי משכנע. הוא מזכיר שמכונת ההשמצה של המפלגה הרפובליקנית חיסלה את מסעות הבחירות של אל גור ושל ג'ון קרי. במקרה של קרי, היא גרמה למחיקה של יתרון של 17 אחוזים בסקרים, עד להפסדו בבחירות מול ג'ורג' בוש.

מהו, אם כן, יתרון של ארבעה אחוזים, שואלים במחנה קלינטון. אובמה עדיין לא עבר את הבליץ הרפובליקני, ועל כן היתרון שלו קיים רק לכאורה. ברגע שהרפובליקנים יניחו עליו את ידם, היתרון שלו ימחק. לעומת זאת, הילרי קלינטון חסינה הרבה יותר מפני מתקפות המפלגה הרפובליקנית. היא שרדה אותן עד היום, בכל שנותיה כגברת הראשונה וכסנטורית.

אין לזלזל בטיעון הזה, משום שהקלינטונים אכן הותקפו על ידי הרפובליקנים יותר מכל גורם דמוקרטי אחר בהיסטוריה הקרובה. הגורם המאחד המשמעותי ביותר כיום במפלגה הרפובליקנית הוא האיבה כלפי קלינטון וקשה להניח שהם יכולים לדוג משהו חדש נגדה. הם אולי ישחיזו שוב את חיצי פרשת ווייטווטר, שנלעסה עד זרא. אולי הם ישלפו את היחסים המשונים בינה לבין בעלה, על רקע הנאפופים של ביל וינסו להציג את בני הזוג כלא מהימנים, אבל שוב, זה כבר נעשה ומוצה.

מצד שני, אם אובמה יגבור על קלינטון במספר הצירים הנבחרים, וצירי העל יצטרכו להחליט מי יעמוד בראש המפלגה, יהיה להם קשה להתעלם מהנתונים המספריים. הם יסתכלו על הטיפוס העיקבי של אובמה למעלה, ועל היתרון היציב שיש לו על מקיין. במקרה כזה, הימור על הילרי, שבאופן עקבי מפגרת אחריו, יהיה לא אחראי.

טיעון אחר של מחנה קלינטון הוא שמקיין יבסס את מסע הבחירות שלו לנשיאות על הנושא בו הוא חזק, הביטחון הלאומי. הילרי קלינטון עצמה נתפסת כבעלת העמדה הנוקשה יותר בתחום הזה. ההצבעה שלה בעד המלחמה בעירק והעמדה שלה מאז נגד נסיגה מיידית גורמת לה להצטייר כביטחוניסטית. במובן זה, היא מציגה את עצמה כ"נוקשה וצודקת" ומאמינה שתוכל לנצח את מקיין שהוא "נוקשה וטועה". קלינטון גם אומרת שהיא עדיפה בתחום זה על ברק אובמה, שנופל לפח הדמוקרטי התבוסתני של להיות "חלש וצודק".

מקיין בן ה-72 משמש כסנטור מאז שנות ה-80. הילרי קלינטון, 60, היא חלק אורגני מהמערכת הפוליטית בוושינגטון כבר למעלה מ-15 שנה. קרב בין השניים יהיה קרב של בעלי ניסיון. הוא יהיה קרב של שתי הגמוניות, ששתיהן כבר נוסו והתוצאה בו אינה ידועה מראש. אם אזרחי ארצות הברית אכן מעוניינים בשינוי, יש סיכוי שהם יקבלו אותו גם בגרסה הפחות חוצבת להבות של קלינטון, המייצגת את השינוי הזהיר והמחושב.

ברק אובמה, הסנטור הצעיר מאילינוי, הוא מטאור. הוא מחק את היתרון של הילרי קלינטון בסקרים מולו, שהגיע בשיאו, באוקטובר 2007, ל-33 אחוז. למה שקורה עכשיו בחוגים הדמוקרטיים בארצות הברית הודבק השם "אובממניה". בכל מקום בו הוא היה בפיגור הוא הצליח לחולל שינוי: בהתחלה העדיפו אותו גברים ונשים תמכו בקלינטון, כעת הוא זוכה לתמיכת הנשים. האוכלוסיה השחורה היססה והתמיכה בו לא הייתה גורפת, אבל כעת הוא מוביל אצל השחורים ביתרון עצום. אפילו ההיספנים, שבתחילה ראו בו יריב, מתחילים לקבל אותו במספרים גדלים והולכים.

חשוב מכל, אובמה מצליח היכן שקלינטון נכשלת בגדול: בקרב הבלתי מזדהים מפלגתית. הם יהיו האזרחים שיכריעו את הבחירות. גם למקיין הצלחה גדולה בקרב הבלתי מזדהים, כך שאפשר להבין את הטיעון של אובמה: אם יהיה מועמד הדמוקרטים, הוא יוכל להתמודד טוב יותר נגדו על אוכלוסייה שנחשבת אבודה מבחינת קלינטון. בנוסף לכך, כאמור, הוא גם מוביל בסקרים מול מקיין בהפרש נכבד.

גם הנקודה שאנשי מחנה קלינטון רואים כנקודת תורפה של אובמה נתונה לוויכוח. העובדה שאובמה עדיין לא נחשף למכונת התעמולה השלילית של המפלגה הרפובליקנית אמנם נכונה, אבל אובמה הוא לא דמות אלמונית. ב-1995 הוא פרסם ספר אוטוביוגרפי בו הקדים, למעשה, רפואה לכל מכה עתידית על המוניטין שלו. הוא מספר בו על שנותיו בבית ספר בעל רוב מוסלמי באינדונזיה. הוא מדבר בגילוי לב על תקופת נערותו, בה עישן חשיש, הסניף קוקאין מדי פעם ו"היה עלול להפוך למסומם".

אבל הוא גם החלום האמריקאי. בן לאב מהגר שחור ואם לבנה שגדל בתנאים לא אידיאליים, אבל בזכות כישרונו והאינטליגנציה שלו הצליח להגיע לבתי ספר מעולים ולאוניברסיטת קולומביה. אחר כך הצליח לפתח קריירה פוליטית מרשימה, בלי ספונסרים עשירים ובלי גיבוי של האליטות. המפלגה הרפובליקנית יודעת את זה. זו הסיבה שהיא מעדיפה להתמודד עם הילרי קלינטון מאשר עם אובמה. מתקפות אישיות נגדו עשויות להצטייר כגזעניות וזה לא יסייע למפלגה בהתמודדות על קולות צפים.

אם כן, החולשה העיקרית של אובמה אינה בהכרח העדר החשיפה שלו. דווקא מה שנראה כיתרון, עלול בסופו של דבר להוות גורם מכשיל. אובמה הוא צעיר ומשמיע קול רענן בפוליטיקה האמריקאית. בוחרים מקבלים את העמדה לפיה מדובר במועמד של שינוי. משווים אותו לג'ון פ. קנדי, בגלל הכריזמטיות, ולמרטין לותר קינג, בגלל החזון. אחרים הישוו אותו לאברהם לינקולן, עוד סנטור מאילינוי, שהגיע לנשיאות חסר ניסיון ושינה את ההיסטוריה.

אבל ככלל, ארצות הברית מצביעה בעד שינוי לעתים רחוקות מאוד. למעשה, מאז קנדי, כל הנשיאים היו שייכים לזרם המרכזי של הפוליטיקה האמריקאית, בסטיות קלות. לבוחרים יש נטייה להירתע ברגע האחרון מהצבעה בלתי שגרתית ולחזור לדפוסים מוכרים. גם אם לבסוף נבחר מועמד שמוביל מהלכים חריגים, או שמגלם בדמותו קפיצת דרך היסטורית, הקשיים בדרכו יהיו כבירים. אסור לשכוח את המשותף לשלושת האישים שהוזכרו, קנדי, קינג ולינקולן – שלושתם נרצחו, לפחות שניים מהם באופן ישיר בגלל עמדותיהם.

הטיעונים בעד ונגד יכולתו של כל אחד מהמועמדים הדמוקרטיים להתמודד עם ג'ון מקיין כבדי משקל. קשה להתנבא כיצד ינהג הציבור האמריקאי בכל אחד מהם. יש לקוות רק שאם מי שיתמודד מול מקיין ייכשל, לא תיסוג ארצות הברית בחזרה לתקופה בה מועמד לנשיאות הוא בהכרח מצבע ומין מסוימים וקבועים.