המנצחים בבחירות בארה"ב: הירוקים

מי שמטפס על הר וושינגטון בניו המפשייר, הפסגה הגבוהה ביותר ברכס האפלאצ'ים, זוכה לפני העלייה להסבר מוקלט על ההיסטוריה של האזור. כשנמצאים על צלע ההר ומשקיפים על הנוף המדהים, באמצע הפסטורליה מצרצרת ההקלטה על מה שבארצות הברית נחשב לתולדותיו של מקום. לא מספרים שם על התושבים האינדיאנים, או על החלוצים המתיישבים או על סיפורי גבורה, אלא אך ורק על היזמים והמשקיעים שהקימו באזור מלונות, פתחו מסלולי סקי, חנויות ומרכזי קניות. שמות הערים מסביב, אם אינם לקוחים מהתנ"ך או משמות ערים באנגליה, הם שמותיהם של אותם יזמים.

אם ההיסטוריה של ארצות הברית היא תולדות המולך הכלכלי, אין פלא שגם בדמוקרטיה יש זהות בין הכסף לערכו של המועמד. בשבוע האחרון גייס ברק אובמה 7.2 מיליון דולר לקמפיין שלו. הילרי קלינטון גייסה רק 6.4 מיליון דולר. מתקפת המדיה שערכה קלינטון בשבוע האחרון עלתה לה 8 מיליון דולר, ומסע הבחירות שלה נקלע לגרעון. חשיבותו של הכסף גדולה עד כדי כך, שהילרי קלינטון, בלי היסוס, רשמה צ'ק של חמישה מיליון דולר מכיסה הפרטי לטובת מסע הבחירות. אנשי הצוות הבכיר שלה יעבדו החודש בחינם, כדי לצמצם עלויות.

יחד עם 5 מיליון הדולר מהחשבון האישי, הילרי גייסה 13 מיליון דולר בחודש שעבר. ברק אובמה, לעומת זאת, הצליח לגייס 32 מיליון דולר. זו אולי אחת הסיבות שהוא הצליח בחודשים האחרונים לסגור פער של 20 אחוז שהיה לקלינטון עליו מתחילת הקמפיין ולהגיע כמעט לשוויון.

קלינטון לא האמינה שמצבה הכספי יהיה כה רעוע. היא חישבה שאחרי "סופר טיוזדיי", יהיו ההתמודדויות במדינות שנותרו לפרוטוקול בלבד, או שלא יתקיימו כלל, והיא תהפוך למועמדת הרשמית של הדמוקרטים לנשיאות. כעת היא עומדת בפני שוקת שבורה: היא חייבת להשקיע עוד יותר מאשר קודם בפרסומות ובנסיעות בכל רחבי המדינה. קלינטון עלולה לעמוד בפני צורך להוציא כסף נוסף מכיסה הפרטי. זה אמנם לא בלתי אפשרי מבחינתה, בהתחשב בעובדה שביל והיא הרוויחו כ-35 מיליון דולר מאז עזבו את הבית הלבן, מהרצאות ומתמלוגים מהספרים שהשניים חיברו, אבל בהחלט לא אידיאלי.

העיסוק המאסיבי של התקשורת בסכומים המדויקים שגייס כל אחד מהמועמדים אופייני לארצות הברית, שרואה באדם שהכסף בכיסו גורם שיש להתחשב בדעתו. אבל זה גם לא מפליא, אם מביאים בחשבון את סכומי הכסף העצומים הדרושים למועמדים כדי להחשב רלוונטי. רוב המועמדים הם בעלי הון פרטי לא מבוטל. כך למשל רודי ג'וליאני, שאחרי שעזב את ראשות העיר ניו יורק הקים חברת ייעוץ והרוויח עשרות מיליוני דולרים. קלינטון, כאמור, לא סובלת מקשיי נזילות. אשתו של ג'ון מק'קיין היא מנהלת חברה לשיווק משקאות, אבל על כולם עולה מיט רומני, שהונו האישי נאמד בכרבע מיליארד דולר, מעסקיו טרם ימיו כפוליטיקאי. בעבר הציגו את מועמדותם בעלי ההון העצמאיים רוס פרו וראלף ניידר, והתקשורת כולה ממתינה למייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק הנוכחי והבעלים של חברת החדשות והמידע הפיננסי הנושאת את שמו.

עד כה הוציאה הילרי קלינטון רק מאז תחילת ינואר על מסע הבחירות שלה כ-81 מיליון דולר. ברק אובמה, שידע שעליו להזיע יותר, הוציא 86 מיליון דולר. ג'ון אדוארדס בזבז 36 מיליון דולר לריק. אלוף הבזבזנים הוא מיט רומני, שהוציא 88 מיליון דולר, רק כדי לפרוש השבוע מהמירוץ. ג'ון מק'קיין, עם קמפיין צנוע יחסית הוציא 39 מיליון דולר ואילו המועמד העממי, מייק האקבי הוציא 7 מיליון דולר בלבד.

מובן מאליו שכדי לגייס סכומים כאלה, לא מספיק רק לקיים ארוחות ערב חגיגיות וקבלות פנים. מקומה של השחיתות לא נפקד, כמובן, ממסעות הבחירות של המועמדים. מתנגדי קלינטון יודעים לספר שמשפחה אחת, בת שש נפשות, תרמה למסע הבחירות שלה 45 אלף דולר, הסכום המקסימלי. לא ברור כיצד המשפחה, שבבעלותה חנות מזכרות קטנה, הצליחה לעשות זאת, כיוון שהייתה צריכה לקחת משכנתה של כרבע מיליון דולר על הבית בו היא מתגוררת. הבית שבו מתגוררת המשפחה, מסתבר, היה שייך פעם לאיש עסקים עשיר, תומך ידוע של קלינטון. הסברה היא שהכסף הועבר מידיו למשפחה, ומשם לקלינטון. לפני כמה חודשים התפרסם שברק אובמה קיבל תרומות, גם הוא ממשפחות שלמות, מכל אחד מבני המשפחה, כאשר הצעירים ביותר מבין התורמים היו בני שנתיים. אובמה הבטיח שיחזיר את הכסף.

אבל את מירב תשומת הלב מושכות תרומותיהם של מיליארדרים רבי השפעה. ג'ורג' סורוס הוציא 5 מיליארד דולר על מטרות פוליטיות שונות. בעבר הוא סייע בהפלת השלטון בצ'כוסלובקיה ובפולין. כיום הוא תורם לברק אובמה ומייחל לסוף העידן הרפובליקני. ג'ים וולטון מרשת החנויות "וול-מארט", תרם לידידו מייק האקבי. התרומות הישירות אינן המשמעותיות ביותר, משום שסכום התרומה המותר מוגבל, כמובן, אבל "למיליארדרים יש מגפון הרבה יותר גדול ועוצמתי", כפי שאומר ג'ייקוב האקר, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ייל.

אולי אין הלימה מוחלטת בין מי שאוסף תרומות רבות יותר ומוציא יותר כסף, כפי שלמדנו מהדוגמה של מיט רומני, אבל הקרבה בין הון לשלטון שאופפת את הבחירות בארצות הברית היא ממין שונה מזה שאנחנו מכירים בארץ. כדי לפרסם בחוצות, על גבי גשרים ואוטובוסים, צריך כסף רב, וגם לצורך זה פוליטיקאים פונים לאנשי הון, ובעלי הון מריצים מועמדים מטעמם. מה ששונה בארצות הברית, מעבר לסכומים האדירים שמתגלגלים במערכת הבחירות, היא העובדה שכדי לקבל את הגושפנקא של הציבור כמועמד ראוי, אתה צריך להיות מיליונר בעצמך, ואם לא - לפחות להצטלם ככל האפשר עם אצולת הממון. ובניגוד לישראל, אין בכך כל בושה.