ב-1 בספטמבר 1996 התייצבה נבחרת ישראל למשחק הראשון שלה במוקדמות למונדיאל בצרפת. היריבה הייתה בולגריה, מעצמת כדורגל שהעפילה לחצי הגמר במונדיאל הקודם, בארצות הברית. מזג האוויר באיצטדיון היה נעים מאוד, בנותיה של אתי פולישוק קיפצו על כר הדשא, צמד רעים התרגש לקראת שירת ההמנון, ורק דבר אחד היה חסר בתמונה. הקהל. 13,200 צופים טרחו להגיע. 13 אלף ומאתיים תמהונים. זה מה שהיה אז לנבחרת ישראל להציע. מי ספר אותה בכלל. דרג חמישי באירופה. מקסימום רביעי.
שלוש דקות מהפתיחה התברר למה ומדוע. רפי השוער הכשיל בולגרי ברחבה, בלאקוב דפק את הפנדל פנימה, כמה צפוי. אלא שמאותה דקה החלה להתברר עובדה מפתיעה. יש לישראל נבחרת. ממשחק מאורגן וחכם, קצת מזל, בומבה של רונן חרזי, פנדל של בנין והנה ישראל מנצחת את בולגריה הגדולה, 1:2.
למשחק הבא, באוקטובר, נגד רוסיה, כבר הגיעו 32 אלף צופים. אמון חלקי. הם שוב ראו נבחרת כדורגל. גדי ברומר הוביל (דקה 65), הרוסים הצליחו להשוות שמונה דקות לסוף. התיקו, שחודשיים קודם היה נתפס כהישג גדול, התקבל ברגשות מעורבים. היינו קרובים לנצח גם את רוסיה. יש לישראל נבחרת.
הרבה דברים קרו בחמש השנים שחלפו מאז: המעבר האופייני מתחושת האפסיות למצב רוח של אימפריה, שנחתכה מיד עם הפארסה בקפריסין, הפסדי החוץ נצחונות הבית, ההצלחות והכשונטות של הישראלים באירופה, שלמה שרף, שוב שלמה שרף, החמישייה המיתולוגית על אוסטריה, העלייה לפלייאוף, הביזיון מול דנמרק, ההחלפה של שרף בנילסן, ההפסד המעצבן באוסטריה. הרבה דברים.
רק דבר אחד לא השתנה מאותו יום ב-1996. לישראל יש נבחרת כדורגל אמיתית. ישראל שוב מועמדת למשחקי ההצלבה באירופה. המשפט "אנחנו צריכים לנצח את האוסטרים" היה נתפס לפני חמש שנים כבדיחה. אפילו "יכולים לנצח" נשמע מפוקפק. היום ברור שאנחנו יכולים וגם צריכים. כל תוצאה אחרת תיתפס כאכזבה קשה.
המשחק מול אוסטריה הוא אולי ההזדמנות האחרונה של דור הכוכבים הנוכחי להגיע רחוק כנבחרת. ברקוביץ', רביבו ובנין יודעים שזה הרגע שלהם. הם יכולים לנצח את האוסטרים, הם צריכים לנצח את האוסטרים. בזאת יסתיימו חמש שנות המהפך. זה יכול להיגמר במונדיאל.
יש לישראל נבחרת
4.10.2001 / 12:52