אם יש משהו שאני אוהב בעולם הזה אפילו יותר משוקו בשקית, אלה הסדרות המצויירות של פעם: מה יותר כיף מלחזור הביתה אחרי יום ארוך ומתיש בבית-הספר ולהתכרבל בשמיכת הפוך, בזמן שגשם מטורף בחוץ, ולהתפנק על פרק איכותי ומלא עלילה של "ארתור"?
אני חושב שמדובר על לא פחות משליחות: באמצעות תכניות איכות כאלה אנחנו יכולים לבחור את המקצוע שלנו לעתיד ("בוב הבנאי" ו"סמי הכבאי", למשל, הם הריאליטי הראשונים והמובילים בעולם שמלווים יום בחייהם של בעלי מקצוע מובילים בתחומם שנתקלים בסוגיות מקצועיות סבוכות ופותרים אותם באלגנטיות) חוץ מזה, אין כמו שיעור בעצמאות מדב חמדמד בן ארבע שחולק דירה עם אישה מבוגרת ומגלה בכל יום דברים על החיים. עזבו אתכם מהישרדות דודידו הוא השורד האמיתי (ועוד לחשוב שבטח דפנה שרה לו באוזן כל לילה את השירים הישנים והמיותרים שלה).
אז מה למדנו היום, ילדודס? תתפסו לכם מהר מקום על הספה לצד תינוקות בני 4 שעוד לא למדו איך להגיד "אבא" כי אין כמו כמה מצויירים עמוקים ב"הופ" בשביל להעביר את היום. מדובר בתופעה - ואל תגידו שלא אמרנו!
תקפצו "1, 2, הופ!" ותגיבו לנו: בא לכם על באלי ושלוק? גם אתם חושבים שארתור הוא מלך? מתגעגעים למלך בבר? (או אולי זה רק אנחנו שהזדקנו...).
סרטים מצויירים ותכניות ילדים - חם או סתם?