דרושים: מתנדבים למות בקרב

בטקס סיום הטירונות נשבע כל חייל ומתחייב "להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". התנ"ך ביחד אחת, הנשק בשנייה, הכומתות בשמיים והלאה לקרב. מלחמת לבנון השנייה הדגישה מחד את נכונות חיילי המילואים להיקרא לדגל כל אימת שהצבא זקוק להם, אך מאידך העלתה שאלות בנוגע למוכנות של ישראל בעידן הנוכחי לספוג אבדות בשדה הקרב.

רגע לפני שסיים את הקראת הדו"ח, בחר השופט אליהו וינוגרד להטעים כי "מלחמת לבנון השנייה העלתה שוב ל?מחשבה ולדיון סוגיות שהחברה הישראלית העדיפה בחלקה להדחיק. ישראל לא תוכל לשרוד ב??אזור הזה, ולא תוכל להתקיים בו בשלום או אף ברגיעה, בלי שבה עצמה, ובסביבתה, יאמינו כי יש לישראל מנהיגות מדינית וצבאית, יכולות צבאיות וחוסן חברתי, שיאפשרו לה להרתיע את אלה משכניה שירצו לפגוע בה, ולמנוע מהם - אף בכוח - את מימוש מטרתם".

לאורכו של הדו"ח מדגישים חברי הוועדה כי החשש מנפגעים ומספר ההרוגים הביא את מפקדי הצבא במהלך הקרבות למנוע את התקדמות הכוחות, ולעיתים אף הכשיל את המשימה. הדיווחים שהגיעו משדה הקרב על חילוצי גופות זעזעו את הישראלים, ומניין ההרוגים הגואה לקראת סוף המלחמה הוליד דרישה להפסקת הקרבות. הרבה דם זרם מאז גבעת התחמושת, תעלת סואץ וכיבוש הכותל, ומלבד עוד כמה חוליות רופפות במערכת הצבאית שוינוגרד הצביע עליהן, גם האתוס הצה"לי הבסיסי נדרש לבדיקה מחודשת.

"אין ספק שהטענה שהעלה וינוגרד, על כך שהחברה התרגלה שהיא איננה צריכה עוד להקריב את בניה בשדה הקרב, היא נכונה", אומר האלוף במיל' איתן בן אליהו. "דוגמא טובה לבעיה הזו אפשר היה לראות במהלך האינתיפאדה האחרונה, עם הסיסמא 'תנו לצה"ל לנצח'. הייתה הבנה כאילו יש לצה"ל עודף עוצמה על פני האויב, שהוא יכול להשיג כל הישג מבצעי בלי נפגעים. רק תנו לו את האפשרות. זאת שגיאה. שכחנו שגם הצד השני השתפר. לא אמרו 'בואו נקריב את עצמנו וננצח'. תחושת העליונות הטעתה את הציבור שחשב שנוכל להניף את הדגל בכל מקום שנרצה מבלי שנאבד טיפת דם אחת".

ד"ר יגיל לוי, סוציולוג צבאי-פוליטי מהמחלקה למדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון, אומר כי התהליך שהוביל את הציבור הישראלי לשקול האם אכן טוב למות בעד ארצנו, החל בגלגול הראשון של מלחמת לבנון. "זה היה קו פרשת המים, כי בפעם הראשונה נקבע המושג של 'מלחמת ברירה'. מי שהעלה את הנושא היו ארבעה משפחות שכולות שבניהם נפלו בבופור, ולראשונה נערך ויכוח ציבורי בישראל האם מותם היה הכרחי, והאם יש בכלל דבר שכזה. זו גם הייתה המלחמה הראשונה שבה צילמו הלוויות חיילים. עד אז הייתה אפילו אהדה בהקרבת קורבנות במבצעים של צה"ל. התהליך הזה הוביל בעצם לפוליטיזציה של השכול והכניסה שלו לעולם הפוליטי".

בן אליהו מדגיש כי להבנתו אם ישראל הייתה מנצחת במלחמה האחרונה, היו נשמעים קולות אחרים. כלומר: התגובה לאבדות תלויה בתוצאת הקרב. "במלחמת ששת הימים, שהיתה ללא ספק המלחמה המוצלחת ביותר שלנו, חיל האוויר איבד עשרה אחוז ממטוסיו בחצי היממה הראשונה, אבל אז, בניגוד להיום, אף אחד לא מצמץ כי זה היה על רקע של הצלחה כוללת במלחמה. ברגע שמביאים לציבור כישלון עם נפגעים זה הרבה יותר קשה לעכל מאשר הצלחה עם נפגעים. ויש היבט נוסף לעניין: היום, כשאנחנו כבר לא נלחמים על עצמאותינו אלא כמדינה מבוססת כשהאתגרים של אזרחיה הם אישיים וכלכליים, הציבור מתקשה להקריב מעצמו למען הכלל".

הטענה הזו נשמעת לא מעט, ויש לה סימוכין בחיי החברה הישראלית ההיפר-קפיטליסטית, שמחנכת אינדבידואלים השואפים להצלחה חומרית. אבל ד"ר יגיל לוי מסייג וטוען שהאוכלוסיות החלשות עדיין מוכנות להקריב את בניהם על מזבח המלחמה. "ישנן קבוצות גדולות בחברה, בעיקר מהמעמד הבינוני ומטה, שלא עייפו בכלל ממלחמות, להיפך. באינתיפאדת אל אקצא נהרגו למעלה ממאתיים חיילים שמרביתם באו מהאוכלוסיות הפחות מובילות: דתיים, אתיופיים, דרוזים ומזרחיים שמשפחותיהם קיבלו את השכול בהבנה ואפילו בגאווה. במלחמת לבנון השנייה נפלו אומנם פחות חללים, אבל חלק נכבד מהם באו מהשכבות המובילות ומיחידות מובחרות. למשפחות של החללים הללו יש יכולת התארגנות, יכולת כספית, זמן פנוי ונגישות תקשורתית למחות על מות בנם, והם אלה שהופכים את השאלה האם מות בנם היה לשווא לשאלה האם המלחמה כולה הייתה ראויה".

יש גם מי שרואה אחרת את פני הדברים, וחושב שגם וינוגרד טעה בפרשנות המחמירה שלו לאותו "חוסן חברתי" בעת מלחמה. "העם דווקא כן מוכן להלחם ולהקריב עבור ארצו", קובע ד"ר יהודה בן מאיר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "לא החברה השתנתה או איבדה פרופורציה במהלך המלחמה, אלא התקשורת, שהעצימה את השכול ונתנה לו משקל מוגזם לחלוטין", כך לדבריו.

בן מאיר, שניתח במהלך המלחמה את דעת הקהל הישראלית, טוען כי דווקא מרבית המשפחות השכולות יודעות לקבל בהבנה, עד כמה שניתן, את השכול, אולם התקשורת מעדיפה להבליט את המיעוט הקולני. "יש בערך שבע משפחות שאותן רואים כל הזמן על מסכי הטלוויזיה- איפה כל 119 משפחות החללים? בכל מלחמות ישראל לא הודיעו כלל על הרוגים, במקרה הטוב על מספרים, ורק בתום המלחמה, לא תוך כדי. אז נכון שבשנים האחרונות דיווחו תוך כדי התקלויות עם הרוגים בשטחים או בעזה, אבל התקשורת לא מבינה שמלחמה זה סיפור אחר. אי אפשר לנהל מלחמה כשכל מהדורה פותחים במספר האבידות."

ש: התקשורת השתנה עם השנים, אבל גם החברה הישראלית.

"התקשורת היא במקרה הטוב ראי של מספר אנשים קטן מאוד בחברה. במלחמת לבנון השנייה ראו זאת בבירור. בתחילת המלחמה 90 אחוזים מהעם תמך במלחמה. הנפילה הגדולה בתמיכה החלה עם האירוע בכפר גלעדי, בו נהרגו 12 חיילים.

אז נכון שזה מספר גדול, וכל חייל הוא עולם ומלואו, אבל בסופו של דבר זה היה טיל שבמקרה פגע בחיילים, באירוע שכלל לא השפיע על תוצאות המלחמה. זו מדינה דמוקרטית, אבל בכל פעם מציגים את אותם שני אבות שכולים שמערערים לגמרי את המורל הציבורי. אין כאן בעיה לאומית בכלל, בסך הכל רדיפה אחרי רייטינג".