אנחנו כאן בשביל הספורט

המשחק עם נבחרת אוסטריה חרג מהתחום הספורטיבי הטהור באותו יום בו משך רונלד וולפארת (שוער שימיו הגדולים מאחוריו) בכתפיו ואמר לאוטו באריץ', "לא!". כמו אותו תינוק ש"לא!" הופכת למילה החביבה עליו ברגע שהוא מבין עד כמה היא מרגיזה את הוריו, כך רונלד וולפארת דרך על הפצעים החשופים ביותר של אוהדי הכדורגל בישראל, ולמען האמת, גם על אלו של מדינת ישראל.

הרצון – המלאכותי, המגושם והמעט מגוחך – של תושבי המדינה להעמיד פנים כאילו "הכל בסדר", כאילו ישראל בטוחה לפחות כמו לוקסמבורג וכאילו "בסך הכל הכללי, מאוד בטוח במדינה", הוא שהפך את נבחרת אוסטריה לדארלינג של שנאת האירופאים בקרבנו ולמחייה הרשמית של "אנטישמים, בני-זונות, הנאצים האלה!" אשר כמעט ועברו מן העולם במחוזותינו. כאילו אם נמשיך לטעון כי בכבישי יש"ע בטוח יותר לנסוע מאשר ברחובותיה של לוס אנג'לס בלילה, כאילו אם נמשיך ללהג כי בקניון עזריאלי האבטחה טובה בהרבה מזו שבמרכז הסחר העולמי ז"ל בניו-יורק, העולם יאמר "אמן" ויהפוך את התנחלות דוגית לאתר הנופש המועדף עליו.


צריכים להכיר בכך, ישראל אינה נתפשת בעיניים זרות כמקום בטוח. נכון, שלוותו של העולם האדיש והמנומנם הופרעה עם הפיגוע המטורף בניו-יורק, אולם היו משוכנעים, ממגרש האימונים של קזינו זלצבורג או מגובה מתקני האימונים בטירול, חזיונות המלחמה נראים רחוקים ומוזרים – גם אם הם מועברים בשידור ישיר ב – CNN. אין – ולא תהיה – כל אפשרות להסביר להדיוט האירופאי או האמריקאי את שורשי הסכסוך באזורנו, את צדקתנו או חטאנו, את נבלתם או מסכנותם של הפלשתינאים. בוינה הרחוקה מסתמכים על ידיעות בנות מאה מילים בעיתון או כתבות שאורכן דקה ועשרים שניות במהדורת החדשות. בקפסולה הדחוסה הזו מציגה התקשורת באירופה מסר אחד בלבד – המזה"ת הוא אזור מלחמה. לאזורי מלחמה, גם ישראלים מחוספסים, לא נהנים לנסוע. גם לא לצורך משחקי כדורגל.


החרדה והתגובה האוסטרית נתפשים כאן כהיסטריה ילדותית חסרת כל פרופורציה, במקרה הטוב, או כקונספירציה נוספת של כוחות השחור האנטישמים, שתכליתם להוציא את ישראל ממשפחת העמים, במקרה הקצת פחות טוב. האמת, קרוב לוודאי, פשוטה הרבה יותר. הם באמת מפחדים. ולמה שלא יפחדו? הרי גם אנחנו – על כל הצנחניות והגולניות שלנו – מסתכלים בחשש מעבר לכתפנו, מנסים לאתר תנועה חשודה, ערניים לכל פנים לא מוכרות. אנו פותחים בהכנעה את תיקינו ואת תאי המטען של הרכבים שלנו בכניסה לקניונים, כאילו היה מדובר בעניין שבשגרה. ואכן, תרגולות המגננה והקרב של הישראלים משוכללות ביותר; הן פרי סכסוך בן מאה שנים ויותר, בינינו לבין שכנינו. איננו מדינה מוכת טרור, אנו מדינה מאומנת בטרור.


האוסטרים, על כל פנים, ו(הפתעה!) כך גם מרבית העולם, אינם שותפים לסל הקליטה הישראלי, לא עברו את מבחני הקבלה לכור ההיתוך האכזרי של הישראליות. לכן, כשהם מתארגנים כנגד ההתאחדות המקומית ואומרים "החיים חשובים לנו יותר מהעפלה למונדיאל", הם אינם מתלוצצים והם אינם נוהגים בציניות. אימא של ריינסמאייר באמת מפחדת. גם בתו הקטנה של קומבאאור משוכנעת שאבא נוסע לאזור הקרבות. מישהו מכם מתנדב להסביר לה אחרת? מישהו מכם מאמין שהיה אפשר לשכנע קבוצה ישראלית לנסוע היום לשחק בצ'צ'ניה, למשל, או באפגניסטן?


התגובה של הציבור הישראלי – בכלל זה כלי התקשורת – להתנהלות האוסטרית בפרשה, מעידה על אגוצנטריות ילדותית משהו, נטולת כל רגשי הזדהות או אפילו ניסיון להבין את הצד שמנגד. ומדוע שנבין? הם הרי עומדים בינינו לבין משחקי ההצלבה! וככאלה, הם אויבים מוחלטים, שלא לדבר על אבותיהם ושכניהם הגרמנים. אז רגע לפני שהמשחק הזה הופך למבצע "צדק מוחלט" בגרסה הישראלית, מוטב שנזכור כי החשיבות הספורטיבית של המשחק גדולה בהרבה מזו הלאומית. כי הדבר המונח על הכף אינו כבודה הלאומי של מדינת ישראל, אלא סיכוייה לסיים במקום השני בתום שלב הבתים של מוקדמות המונדיאל.


אז כן, יהיה כיף לתקוע להם חמישיה. אבל לא בגלל שהם שונאי ישראל, אלא בגלל שהם קבוצת כדורגל ששמה לה לערך עליון את הבינוניות ולמעט רבע ואסטיץ' אין שם ולו שחקן אחד שמשחק כדורגל מעניין. יהיה כיף לראות את ברקוביץ 'ורביבו מבתרים את ההגנה הכבדה והמגושמת בדאבל פסים מרהיבים, משום שזה מחמם את הלב לחזות בשני השחקנים המוכשרים האלה משתפים פעולה. יהיה כיף לחזות בבניון בועט פס קטן לפינה הרחוקה של וולפארת, כדי לקבוע 0:3. יהיה כיף לשמוע את החבר'ה בכחול ולבן מסבירים מה הסיבות לניצחון ולא מתרצים את ההפסד. יהיה כיף, רק משום שאנחנו אוהבים להאמין שהחבורה של ריצ'ארד נילסן מייצגת מדינה שיש לה דבר נוסף להציע, לבד ממלחמה בטרור. כדורגל טוב, למשל. את כל השאר תשאירו לשגרירויות ישראל בחו"ל. אנחנו כאן בשביל הספורט.