מחכים למנהיג עד בוש

הקרב על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות סקסי הרבה יותר מזה של המפלגה הרפובליקנית. מטבע הדברים, התקשורת מקדישה לו הרבה יותר תשומת לב. הרפובליקנים הציגו רשימת מועמדים משעממת לכאורה: איש עסקים מהוקצע ומורמוני (רומני), כומר דרומי (האקבי), סנטור ותיק, על גבול הקשישות (מק'קיין) ורודי ג'וליאני, שנשרף מרוב חשיפה. הרבה יותר מעניין לעסוק בתחרות בין מועמד שחור, צעיר, המזכיר גם את ג'ון פ. קנדי וגם את מרטין לותר קינג לבין אישה, קרייריסטית ונבגדת לשעבר (?). מדוע הפכה המפלגה הרפובליקנית לגוף מפולג ומאובן, בלי סדר יום ברור?

הפיכתו של ג'ון מק'קיין ממועמד לפרוטוקול בלבד למוביל במפלגה הרפובליקנית לא מקרית. היא נובעת, יותר מכל דבר אחר, ממשבר מנהיגות מתמשך במפלגה. הימצאותו של מק'קיין בראש הפירמידה כעת לא פותרת את הבעיה. הוא נהנה מתמיכה חלקית, ורבים מהבוחרים בו עד כה עושים זאת כברירת מחדל.

המפלגה הרפובליקנית מפולגת בין השמרנים הקלאסיים, אנשי הלובי העסקי, הניאו-קונסרבטיבים, האוונגליסטים (ופלגים דתיים אחרים) והליברטריאנים. אף אחד מהמועמדים לא מצליח לאחד את הפלגים הללו מאחוריו. חלק מהם שייכים לאחד מהזרמים ומעוררים את התנגדותם העזה של אחרים. זו הסיבה העיקרית שכיום מתגעגעים מאוד במפלגה הרפובליקנית לימיו של רונלד רייגן.

כיצד אדם שזכה ללעג כה גדול מחוץ לארצות הברית, על הרפליקות שהיה מצטט מסרטים, על היעדר ברק וקלישאיות ועל הסתבכויות בינלאומיות הופך לאיקונה לאומית בסדר גודל כזה?

בעיתונות האמריקאית מנסים להסביר את הכמיהה של המפלגה הרפובליקנית למנהיג כרייגן.סוד הקסם של רונלד רייגן היתה יכולתו לפנות לכל הפלגים ולייצר קואליציה ימנית. בהתנגדותו למדיניות קרטר שמסר את תעלת פנמה, להסכמי פירוק הנשק עם ברית המועצות ובעמדתו הנוקשה מול הקומוניזם בכלל, הוא פנה לזרם הניצי.

ההתנגדות שלו להתערבות הממשלתית במשק מצאה חן גם בעיני אנשי עסקים וגם בעיני הליברטריאנים. החיבור בינו לבין ג'רי פולוול, המטיף שהטביע את המונח "הרוב המוסרי", קנתה לו אהדה בקרב הנוצרים המאמינים. הוא היה צריך לצאת באופן נחרץ נגד זכויות זוגות חד מיניים ומתירנות חברתית כדי להפוך משחקן הוליוודי גרוש ליקיר הפוריטנים.

היתה קבוצה נוספת של מצביעים שהתייצבו מאחורי רייגן, שנקראה "הדמוקרטים של רייגן". אלה אמריקאים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יחסית שמאסו באלימות ברחובות וביחס הסלחני של המשטר לפשע, והיו עייפים מהמתירנות של שנות השישים והשבעים. בתמיכת כל אלה עלה רייגן לשלטון.

ג'ורג' בוש הבן עלה לשלטון, לעומת זאת, על גל של התנגדות לביל קלינטון, כך טוען ג'יימס ריג'וויי, פרשן באתר החדשות האמריקאי Mother Jones. האגף הפוריטני במפלגה הרפובליקנית תקף אותו על שערוריית מוניקה לווינסקי. אולם, האיבה לקלינטון המופקר גיבשה את המפלגה לתקופה מוגבלת, ואין דינה כשנאה לקומוניזם הישן והרע, שאיחד את הרפובליקנים סביב רייגן בשנות ה-80.

ג'ורג' בוש ודיק צ'ייני, שני ניאו-קונסרבטיבים עם קרבה לאוונגליזם, הצליחו אולי ליישם משהו מכוונותיהם האידיאולוגיות, אבל לא לאחד את השורות. את הכהונה השנייה של בוש יש לזקוף לזכות חולשתו של ג'ון קרי, ולא לעוצמתו של בוש כנשיא. רייגן, בניגוד להם, איפשר את בחירתו של ג'ורג' בוש האב והוביל בכוח הכריזמה שלו כהנה שלישית ברציפות של הרפובליקנים בשלטון.

על כן, מנסים היום כל המועמדים הרפובליקניים לחקות את רונלד רייגן, אבל בהצלחה מועטה. האקבי לא מספיק ימני בהשקפותיו הכלכליות, רומני לא משכנע למרות ניסיונו לפנות למכנה משותף רחב (והאוונגליסטים לא אוהבים אותו משום שהוא מורמוני) והניאו-קונסרווטיבים לא אוהבים את מק'קיין הליברלי יחסית.

אם כן, ג'ון מק'קיין הוא מועמד של פשרה לא לחלוטין רצויה. גם אם ייבחר, קשה להאמין שהוא יכהן יותר מקדנציה אחת, בגלל גילו (72). אפילו הזמן הזה יהיה די והותר כדי להשיג את מה שהוא רוצה להשיג, כלומר לא הרבה: הוא בעיקר אמר שהוא מתכוון לרדוף אחרי אוסמה בן לאדן "עד לשערי הגיהינום".

אם הילרי קלינטון תיבחר במפלגה הדמוקרטית, סביר להניח שרפובליקנים ישכחו את האיבה ביניהם ויתאחדו בשנאתם המסורתית כלפי הזוג קלינטון. אבל זה סדר יום נבוב, ואחרי ניצחון, הוא יטיל את הרפובליקנים שוב למצב הקודם של פילוג, ואת ארצות הברית למצב של קיפאון.