חיכו 50 שנה? יחכו עוד אחת

באתר האינטרנט של מרכז השלטון המקומי ניתן היה למצוא עד לאחרונה טבלה של רשימת הערים והישובים בישראל. אחד הנתונים ברשימה הוא כמות האוכלוסיה הקיימת בכל ישוב, והאוכלוסיה המתכוננת בעתיד. כרמיאל, למשל, מונה 41 אלף נפש אך צפויה לגדול לעיר בת 120 אלף איש. לצד כל יישוב ערבי, במקום השמור לנתון האוכלוסיה העתידית נמצא המספר הבא: "-----". תכנון קדימה? ליישובים הערבים, מבחינת הממסד, אין עתיד.

גידול האוכלוסיה בישראל ופיזורה הוא נושא הנתון להתערבות הממשלה, לפי העקרונות המנחים אותה. תקציבי התשתיות והפיתוח מופנים בהתאם. אם התכנון מעיד על הכוונה, על מה מעיד חוסר התכנון במגזר הערבי? בין אם מדובר במחדל או במדיניות מכוונת, פיתוח התשתיות במגזר הערבי הוא בחזקת נעלם.

לפי דו"ח רחב יריעה שהכין עו"ד עלי חיידר, עבור עמותת סיכוי, ישנן שלוש גישות לנושא פיתוח הישובים הערבים. הראשונה, גישת "עוד דונם ועוד עז", מבוססת על ההכרה שמנגנוני הממשל בישראל מכוונים מראש רק למגזר היהודי. בהתאם, לגישה זו אין חזון כולל, והיא מברכת על כל קידום של תכנית אפשרית - עקב בצד אגודל. המוטו הוא לא לעצבן אף אחד, ואם אפשר לשכנע כמה – מה טוב.

הגישה השניה, הפוליטית, גורסת כי מקור האפליה בהגדרת ישראל כמדינת היהודים. רק שינוי ההגדרה באופן מרחיק לכת יביא לצמצום הפערים. ראוי לציין שגישה זו היא פסימית מטבעה, שכן על פי תפיסת עולמה, אין כל סיכוי להגיע לשוויון בתנאים הנוכחיים. הגישה השלישית, המעשית, גורסת שיש לשנות באופן מהותי את יחס המדינה לערבים, מבלי לשנות את הגדרתה כמדינת היהודים.

על פי הדו"ח של עו"ד חיידר, התשתיות התפתחו סביב היישובים הערביים, ולא עבורם. הכבישים הראשים, למשל, משרתים את האוכלוסייה הערבית לנסוע למרכז 'היהודי' בשל היעדר תעסוקה באזוריהם. הכביש יביא אותם עד למרכז היהודי ויחזיר אותם לפתח היישוב הערבי, משם הם ימשיכו לנסוע בכבישים חבוטים, משובשים ומשובצים לא פעם בשלוליות ביוב, כי גם הוא מגיע רק עד פתח היישוב.

בנסיעות בכבישים ליד יישובים ערבים ניתן לראות סיר שחור גדול. לא, זה לא פסל סביבתי דקורטיבי, זהו כלי קיבול למים, כיוון שזרימת המים לאותו יישוב אינה סדירה. לא משהו שצריך לקרות במאה ה-21.

פיתוח תשתיות הם אחד הדברים שממשלת ברק היתה אמורה לטפל בהם, ולשם כך הוכנה "תכנית 4 המיליארדים". אולם כוחה לא עמד לה בהגיעה לאישור בממשלת שרון. ארבעת המיליארדים לא יועברו. שרי העבודה, חברים לשעבר בממשלת ברק, הסתפקו בקולות מחאה. "15 מיליארד שקל לפחות, זה מה שנחוץ למגזר הערבי כדי לצמצם את הפער מול המגזר היהודי", אומר אמין פארס כלכלן בארגון מוסוואה, הפועל לשוויון זכויות בין ערבים ליהודים. "'תכנית 4 המילארדים' היתה אמורה להעביר למגזר סכומים יוצאי דופן, שגם אם לא היו סוגרים את הפער היו פועלים לצימצומו".

ביצוע התוכנית היה אמור להתחיל השנה. לפי התקציב המקורי הוקצו 4 מיליארד שקלים ל-74 ישובים ו-600 אלף תושבים. היא אינה כוללת את המגזר הבדואי, הדרוזי וערבים הגרים בערים מעורבות. חישוב פשוט מעלה כי מדובר בתקציב של 1,600 שקל לתושב. לשם השוואה תוכנית דומה שהוכנה לטיפול בישובים יהודים חלשים ("תכנית אופק") הקצתה 1,000 שקל לתושב. אולם התשתיות הפיסיות והארגוניות בכל הישובים הנכללים בתוכנית היהודית, כבר הוקמו והתקציב נועד רק לשיפור ותחזוקה. ביישובים הערבים, יש לבנות הכל מאפס. למרות זאת הפער עומד רק על 600 שקל לתושב.

במרבית היישובים שבתכנית אין תשתית מתוכננת של כבישים פנימיים. לצורך סלילתם ב-74 היישובים, הוקצו 45 מיליון שקל. בחדרה, לשם השוואה, הוקצו ב-1998 66 מיליון שקל לפיתוח תכנית כבישים. מיותר לציין שבחדרה יש פה ושם כמה כבישים סלולים.

מאז 1975 ועד שנת 2,000 נבנו בישראל 337 אלף יחידות דיור בבנייה ציבורית. פחות מאלף מהן בישובים ערבים. "תכנית ארבעת המיליארדים" כוללת בניה של 5,000 יחידות דיור בבניה ציבורית במשך 4 שנים – 1,250 יחידות לשנה. גם אם מדובר בשיפור, המרחק עד לשיוויון עדיין עצום.

תכנית ארבעת המילארדים אינה בשורה גדולה, אולם אין ספק שמדובר בצעד בכיוון הנכון, ומלא בכוונות טובות. אבל גם היא נמוגה. בחודש שעבר החליטה הממשלה לדחות את יישום התוכנית בשנה. קיצוצים. פארס: "יש הבטחה שהתכנית תיושם בשנה הבאה, אבל גם השנה היתה הבטחה. הכל תלוי באוצר". ומבחינת האוצר, הערבים חיכו 50 שנה? יחכו עוד אחת.