פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שותקים ובוכים

      ג'ק קורנפילד, מבכירי מורי המדיטציה הבודהיסטית במערב, חושב שמדיטציה היא לא הדרך לריפוי פצעי הנפש שלנו ואינה תחליף לטיפול

      עבור רוב האנשים, תרגול המדיטציה אינו נותן מענה לכל בעיה. במקרה הטוב, זהו מרכיב אחד חשוב בדרך מורכבת לעבר היפתחות והתעוררות. בחיי הרוח אני רואה חשיבות רבה במתן תשומת לב לצד החבוי שלנו, לאותם היבטים של עצמנו ושל תרגולנו לגביהם נותרנו בלתי מודעים. כמורה לתרגול קשב ותשומת לב הבודהיסטי הידוע בשם "ויפסאנה", אני כמובן מאמין גדול בערך המדיטציה. סדנאות מדיטציה אינטנסיביות עשויות לסייע לנו למוסס את אשליית נפרדותנו ועשויות להוביל לתובנות משמעותיות ולסוגים שונים של ריפוי עמוק.

      ואולם, לתרגול מדיטציה אינטנסיבי יש מגבלות. בהתייחסותי למגבלות אלה, ברצוני לדבר לא באופן תיאורטי, אלא מתוך ניסיוני האישי, מהלב. ישנם אנשים שהגיעו למדיטציה לאחר שעברו טיפול פסיכותרפיה מסורתי. למרות שהם הפיקו תועלת מהטיפול, מגבלותיו הובילו אותם לחפש תרגול רוחני.

      במקרה שלי קרה ההיפך. כאשר הפקתי תועלת עצומה מהאימון שקיבלתי במנזרים התאילנדים והבורמזים בהם תרגלתי, שמתי לב לשני דברים בולטים. האחד, שהיו תחומי קושי מרכזיים בחיי, כמו בדידות, יחסים אינטימיים, עבודה, פצעי ילדות ודפוסי פחד, שבהם גם המדיטציה העמוקה ביותר לא נגעה. השני, כי בין כמה עשרות הנזירים המערביים (והרבה מודטים אסיאתיים) שפגשתי בתקופה בה שהיתי באסיה, למעט כמה יוצאים מהכלל בולטים, לרובם המדיטציה לא עזרה בחלקים גדולים מחייהם. רבים מהם היו פצועים עמוקות, נוירוטיים, מפוחדים, עצובים, ולעתים קרובות השתמשו בתרגול הרוחני כדי להחביא ולהתחמק מחלקים בעייתיים בעצמם.

      מתנתקים מהכאב

      כאשר חזרתי למערב כדי ללמוד פסיכולוגיה קלינית ולאחר מכן התחלתי ללמד מדיטציה, שמתי לב לתופעה דומה. לפחות מחצית מהתלמידים שהגיעו לסדנאות בנות שלושה חודשים לא היו מסוגלים לבצע את התרגילים הפשוטים של "קשב ותשומת לב" בגלל שהם נשאו בקרבם מידה כה רבה של צער בלתי פתור, מחד, ונושאים בלתי פתורים מהעבר. הייתה לי הזדמנות גם לצפות בקבוצה המצליחה ביותר של מודטים, כולל תלמידים מנוסים של בודהיזם זן וטיבטי, שפיתחו "סמדהי" (ריכוז-עמוק) חזקה ותובנה עמוקה של הארעיות והיעדר העצמיות.

      גם לאחר סדנאות אינטנסיביות רבות המשיכו רוב המודטים לחוות קשיים גדולים ותחומים משמעותיים של "היצמדות" וחוסר הכרה בחייהם, ובכלל זה פחד, קושי בעבודה, פצעים ביחסים ולבבות סגורים. הם שאלו שוב ושוב איך לחיות את ה"דהרמה" וחזרו שוב ושוב לסדנאות מדיטציה בחיפוש אחר סעד וריפוי. אבל תרגול הישיבה עצמו, עם הדגש שהוא שם על ריכוז וניתוק, סיפק לעתים קרובות דרך להסתתר, דרך לנתק למעשה את התודעה מהתחומים הקשים של הלב והגוף.

      בעיות אלה קיימות גם עבור רוב מורי הויפסאנה. רבים מאיתנו חיו חיים מאד לא אינטגרטיביים וגם לאחר תרגול עמוק ו"חוויות התעוררות" ראשוניות, תרגול הישיבה שלנו השאיר תחומים רחבים מהווייתנו בלתי מודעים, מפוחדים ומנותקים. מורים אמריקאים רבים לויפסאנה נמצאים היום או היו לאחרונה בטיפול פסיכולוגי על מנת להתמודד עם בעיות אלה.

      ראוי להזכיר גם, כי מתוך עשרים ומעלה המרכזים הגדולים ביותר של תרגול הויפסאנה בשיטות הזן, הטיבטית וההינדית בארה"ב, הרוב עברו טלטולים עזים שהתמקדו במורים עצמם (גם אסיאתיים וגם מערביים), הקשורים לנושאים של כוח, מין, יושר ושכרות. משהו כאן דורש את תשומת לבנו. אם ברצוננו למצוא שחרור וחמלה אמיתיים, מה נוכל ללמוד?

      מסקנות מעשיות לתרגול

      1. עבור רוב האנשים תרגול המדיטציה הוא במקרה הטוב רק מרכיב אחד חשוב בדרך מורכבת לעבר היפתחות והתעוררות. פעם האמנתי, כי המדיטציה מובילה לאמיתות הנעלות והאוניברסליות יותר, בעוד שהפסיכולוגיה, האישיות ואותן "דרמות קטנות" שלנו, הם תחום נפרד, נחות. הלוואי וזה היה נכון, אבל הניסיון וטבעה הבלתי-דואלי של המציאות אינם מאששים זאת. אם ברצוננו לשים קץ לסבל ולהגיע לחירות, לא נוכל להפריד בין שני רבדים אלה של חיינו.

      2. התאים השונים של תודעתנו וגופנו הם חדירים למודעות רק למחצה. מודעות להיבטים מסוימים אינה מתרגמת אוטומטית להיבטים אחרים, בייחוד כשהפחד והפציעה עמוקים. הדבר נכון עבור כולנו, גם מורים וגם תלמידים. כך, אנו מוצאים לעתים קרובות מודטים המודעים באופן עמוק לנשימה ולגוף אך כמעט לגמרי בלתי מודעים לרגשות ואחרים המבינים את התודעה אך אין להם יחס נבון לגוף.

      הקשב פועלת רק כאשר אנו מוכנים לכוון את תשומת לבנו לכל תחום של סבלנו. אין זה אומר להיתקע בתוך עברנו האישי, כפי שרבים חוששים, אלא ללמוד כיצד להתייחס אליו כך שנוכל למעשה להשתחרר מאותם "חסמים" גדולים ומכאיבים של עברנו. בדרך כלל עדיף לבצע עבודת ריפוי מעין זו במסגרת יחסים טיפוליים עם אדם אחר.

      3. קל להשתמש במדיטציה ובתרגול הרוחני כדי להדחיק רגשות או להימנע מהם, או כדי לברוח מתחומים קשים בחיינו. קשה לנגוע בצער שאנו נושאים בקרבנו. הרבה אנשים מתנגדים לשורשים האישיים והפסיכולוגיים של סבלם. יש כל כך הרבה כאב בחוויה האמיתית של גופנו, עברנו האישי, מגבלותינו. הדבר עשוי להיות קשה אף יותר מההתמודדות עם הסבל האוניברסלי העולה תוך כדי ישיבה.

      אנו חוששים מהאישי ומצערו היות ולא למדנו כיצד הוא יכול לשמש כתרגול שלנו ולפתוח את לבנו. עלינו להסתכל על חיינו בכללותם ולשאול: "היכן אני ער וממה אני מתחמק? האם אני משתמש בתרגול שלי כדי להסתתר? באילו תחומים אני מודע, והיכן אני מפוחד, תקוע או בלתי חופשי?"

      תרפיה במקום מדיטציה?

      4. ישנם אזורי צמיחה רבים בהם תרפיה מערבית טובה היא בדרך כלל מהירה ומצליחה יותר ממדיטציה. אי אפשר פשוט לבטל היבטים חיוניים אלה של הווייתנו כ"ענייני אישיות". פרויד אמר שהוא רוצה לעזור לאנשים לאהוב ולעבוד. אם איננו יכולים לאהוב היטב ולתרום לעולם עבודה משמעותית, לשם מה נועדה עבודתנו הרוחנית? המדיטציה יכולה לעזור בתחומים אלה. אבל אם, לאחר שמדטת זמן מה, אתה מגלה שעוד נותרה לך עבודה לעשות, מצא מטפל טוב או דרך יעילה אחרת להתמודד עם נושאים אלה.

      כמובן שיש הרבה מטפלים בינוניים והרבה סוגים מוגבלים של תרפיה. בדיוק כמו במדיטציה, עליך לחפש את הטוב ביותר. מעבר לתרפיות המסורתיות של שנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, התפתחו הרבה תרפיות חדשות בעלות בסיס רוחני איתן כמו פסיכוסינתזה, עבודת נשימה רייכיאנית, עבודה בחול ומגוון רחב של פסיכולוגיות "מעבר לעצמי".

      5. האם פירוש הדבר שעלינו להמיר את המדיטציה בפסיכותרפיה? כלל וכלל לא. גם התרפיה אינה הפתרון, אלא ההכרה! וההכרה גדלה באופן לולייני. אם אתם מחפשים חירות, הדבר החשוב ביותר שאני יכול לומר לכם הוא, כי התרגול הרוחני מתפתח תמיד במחזורים. ישנן תקופות פנימיות בהן דרושה שתיקה ואחריהן תקופות חיצוניות של חיים והפנמת התובנות השקטות, ובנוסף לכך תקופות בהן יש לקבל עזרה באמצעות יחסים עמוקים וטיפוליים עם אדם אחר. כל השלבים האלה של התרגול שווים בחשיבותם. אין מדובר בפיתוח העצמי קודם, ואחר כך השתחררות ממנו. שניהם ממשיכים כל הזמן.

      כך תקופת תרגול עשויה לכלול סמדהי ודממה, ואחריהם רמות חדשות של חווית פצעים והיסטוריה משפחתית ואחריהם הרפיה גדולה ולאחריה עוד בעיות אישיות. אפשר לעבוד עם כל הרמות האלו בהקשר של תרגול רוחני. מה שדרוש הוא האומץ להתמודד עם המכלול של מה שעולה. רק אז נוכל למצוא את הריפוי העמוק אליו אנו שואפים – עבור עצמנו ועבור עולמנו.

      ג'ק קורנפילד, מהמורים הרוחניים שהביאו את פרקטיקות הבודהיזם למערב ומי שנחשב לבכיר מורי המדיטציה הבודהיסטית במערב, מגיע לראשונה לישראל כאורח עמותת "תובנה". קורנפילד מגיע ארצה כדי להרצות בערב שיתקיים ב-2 בפברואר, בתיאטרון גשר, החל מהשעה 19:30.