מים קדושים

בוקר אחד, בחווה קסומה במדינת אקוודור, יצאתי לצחצח שיניים בכיור שעמד חשוף במרפסת, מול נוף הרים מרהיב. מרחתי משחה, טבלתי את המברשת בטיפה, סגרתי את הברז והתחלתי במלאכת ההברשה הקפדנית, כשמולי הר גדול ומקודקודו נשפך מפל עצום.

השילוב של שיוף השיניים והמבט על המפל, גרמו לי לחשוב למה בעצם סגרתי את הברז? נכון, במקור אני ממקום שחוסכים בו מים, אבל כאן, מול קילוח המים המטורף, לסגור את הברז ? ברגע זה, אי שם באקוודור, התודעתי לעיקרון היחסיות. העולם הקיצוני הזה, שמצד אחד שלו שופע בחומר מסוים, במקרה הזה מים, ובצד אחר - יבש.

בטיול אחר, כשהגעתי לדרמסלה בהודו, רציתי לחפש מקום לינה, אבל התחיל לטפטף. התיישבתי במסעדה מקומית עם התיקים וחיכיתי. חשבתי לעצמי: גשם, אני מכירה אותו. כמו לחכות מתחת לגגון של חנות ברחוב קינג ג'ורג'. כמה זמן הוא כבר יכול להימשך? 10 דקות? רבע שעה גג! חמש שעות חיכיתי במסעדה. הגשם לא רק שלא נחלש, הוא התחזק ואי אפשר היה להוציא את האף מבלי להירטב עד לבפנים של העצמות. עונת מונסון.

במונסון בדרמסלה, ענן לבן נעמד מעל ההר בדיוק בשתיים בצהריים ועד שבע בערב אין עם מי לדבר. כמויות של מים מוטחות מהשמים בסילונים בלתי נגמרים. לא כמו פה, שהגשם הוא התעטשות של אלוהים. שוב שכחתי ושוב הזכירו לי. הכל יחסי.

נירנג'ן, המאסטר שלי לרייקי, לימד אותי עוד משהו על מים: להביט בהם כדי להבין את עיקרון ההשתנות. להתבונן בהם עוברים ולהבין שהכל זז כל הזמן. למרגלות מקדש הרייקי בו שהיתי כחודש, זרם נהר שנהגתי להסתכל בו בכל יום. תנועה ערה שאי אפשר לזהות בארץ. אולי זו הסיבה שכשיש שטפונות בנגב אנחנו נוסעים לראות. מי רץ לראות שטפונות? אנחנו צמאים למים.

צמא זו התחושה הכי מתסכלת בעולם. באיזו שיחה לילית, כשכבר היינו במצב שפוך מינוס, חישבנו מה הדבר שאם אדם ימנע ממנו, יהיה לו הכי בוער. במקום השלישי זכה האוכל. מקום שני לקחה ההתרוקנות, במקום הראשון זכתה הרוויה. לשתות אחרי צמא רב - הרגשה משכרת. תמיד אחרי הצום של יום כיפור, רגע השתייה עבורי הוא רגע חסד, להביט על המים ולראות בתוכם חיים. זו השתוקקות ללא גבול.

הלוחם גדעון התנ"כי היה צריך לבחור 300 לוחמים מצטיינים לקרב. הוא הוריד את חילו לנחל הקישון והביט. הלוחמים הנבחרים לא היו אלה שהניחו את כלי נשקם ושתו באמצעות היד, אלא הלוגמים ככלבים, שליקקו את המים בפיהם ולא הניחו את חרבם. כלומר, לא שכחו את היותם חיילים, גם כאשר עמדו מול תחושה כה עזה כמו צמא.

מכירים את כאב הראש שיש בסוף יום חם? לא מיגרנה ולא מחלה, אלא כאב ראש של לא לשתות כל היום ופתאום להיזכר. 75% מהאמריקאים סובלים מהתייבשות כרונית. מחסור במים הוא הגורם מספר אחד לעייפות במשך היום. שתייה מרובה יכולה להקל על כאבי פרקים וגב ולהוריד את הסיכוי לסרטן. אנחנו לא שותים. וכאן, במזרח התיכון, השתייה כל כך חשובה, היא שמאזנת את אנרגיית האש השולטת.

הגענו מתוך מים, מתוך רחם. רוב רובו של גופנו החי עשוי מים. כשאנחנו מתרגשים יוצאים לנו מים מהגוף. יש במים כוח מרפא. הם שוטפים את הגוף ומנקים אותו, מבפנים ומבחוץ. מעבירים ממקום אחד לאחר, מציפים, סוחפים ונכנסים לכל פינה.

בתרבות המודרנית, בעשורים האחרונים, קונים מים בבקבוקים וכך מתרחקים מהיסוד הבסיסי במצבו הטבעי - נביעות, נחלים וימות. ים המלח מתייבש מטר בשנה. חסרים לו מי הירדן שנחסמו בגלל סכר דגניה מאז שהכנרת מצטמקת אף היא.

"הגננים היום עצובים, אבל האיכרים מברכים על הגשם" (נורית גלרון). האיכרים שמחים, כי הגשם הוא פרנסתם. גם הגננים יכולים להיות שמחים, הגשם הוא פרנסת חיים לכולנו. בשיחות היום, בטלפון, בבית קפה, בתור לקניות, אני שומעת טרוניות על הגשם שמשנה את התוכניות, מבאס, בגלל הפקקים, הקור וגם קצת הבדידות שהוא מדגיש. יש כוח למלים האלה. הרי אם לא נרצה את הגשם באמת - הוא לא יבוא. יש לנו אחריות על הזמנת המים לחיינו.

ראיתם פעם אדמה או עצים שמקבלים מים? איזו שמחה! איזו ספיגה! גם אנחנו יכולים לבקש שהטיפות ישטפו אותנו מרגשות מכלים, מפחדים, שיאפשרו לנו ללכת הלאה, שיפיחו בנו תנועה וינביטו את זרעי האהבה שבתוכנו. אולי נודה לגשם, בדיוק כמו לקבל אמן שיודע לעשות טוב את מה שהוא אוהב, במחיאות כפיים, והוא יכבד אותנו בנוכחותו המגשימה.

סוף שבוע של כתיבה בטבע בהנחיית מיה הוד יתקיים בין התאריכים 29 בפברואר ועד 1 במרץ. יציאה למסע של פתיחה, בנשימה עמוקה פנימה, במעגל של חושים, חוויה ויצירה בתוך המרחבים של המדבר. תרגילי כתיבה ספונטנית ומתוכננת, באור ובחושך, ביחד ולחוד, דרך העיניים ובחיבור לאינטואיציה, תוך התבוננות בפלא שסביב וזה שבפנים. מיה הוד היא עיתונאית, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומודעות, מרצה ומטפלת בדמיון מודרך ובכתיבה.