היום ביינום, מחר אתם

מאמרו של נתיב נחמני, כתב וואלה! לענייני משטרה, היה סנגוריה נלהבת על מושא סיקורו, אפילו נלהבת מדי בנסיבות העניין. מאידך, הקשר שלו לדיון שהתקיים הבוקר בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת היה רופף למדי. זה מצער במיוחד לנוכח העובדה שהכתב היחיד שנכח בדיון היום לכל אורכו היה כתב וואלה! בכנסת. לכל אורכו שזור המאמר, לצד רטוריקה מתלהמת, בשורה של אי-דיוקים.

הוועדה לא התכנסה לדון בשאלה "האם היה טעם באזיקת ביינום" או לא. ביינום כלל לא הוזכר במכתב פנייתי ליושב ראש הוועדה, ח"כ בן-ששון, בבקשה לקיים דיון מעקב אחר אי יישום החוק על ידי המשטרה, מיום 14 בינואר. מקרה ביינום אכן עלה בדיון, כמו גם מקרים אחרים מהעת האחרונה . כך עלה בדיון ביום חמישי מקרה אדם שוב, שכזכור התיק נגדו נסגר בהעדר אשמה. כך עלה גם מקרה מיקלוש גל, ניצול השואה בן ה-84 מנהריה. כזכור, הוא ואשתו קטי לקחו כדורי שינה במטרה להתאבד יחד לאחר שהיו במצב בריאותי קשה ולא ליפול לנטל על המשפחה. כשראה גל שאשתו סובלת מהכדורים, ירה בה והתמוטט לפני שהספיק לירות בעצמו. היא נפטרה, והוא אושפז והתאושש. במהלך רוב ימי האשפוז היה אזוק למיטה ביד ואחר כך ברגל. האזיקים הוסרו רק אחרי ארבעה ימי אזיקה, ביום שני השבוע. גל נמצא כעת במעצר בית בבית אבות, בהשגחת בני משפחה. דוגמאות כאלו עולות בכל דיון מעקב כזה. מן הסתם אלו הדוגמאות שכל הציבור רואה באמצעי התקשורת והן שמעוררות את הספק אם האזיקה אכן נסמכת על אחת העילות הקבועות בחוק.

מדוע המקרה של ביינום עלה לכותרות? משום שבדיון הודה נציג המשטרה בטעות בעניין זה. נציג המשטרה הוא שמסר לועדה כי האזיקה היתה בניגוד להנחיה שניתנה על ידי מפקד המרחב. נציג המשטרה הוא שגם דיווח כי מפקד המרחב הורה להעמיד לדין משמעתי את השוטרים שהפרו את ההנחיה.

כתב המשטרה תוהה מדוע נזכרתי בחוק רק כעת. כתב וואלה! בכנסת יכול היה לספר לו שזוהי כבר ישיבת מעקב שלישית של הוועדה מאז חוקק החוק (בסוף 2003). ישיבות המעקב החוזרות ונשנות מתקיימות בעקבות מה שנראה בבירור, שוב ושוב, כ"צפצוף" על הוראות החוק ע"י המשטרה (בחודשים האחרונים הועברה האחריות לליווי עצירים מהמשטרה לשב"ס).

החוק שחוקקתי טיפל בלקונה חקיקתית מדהימה: הנושא לא הוסדר ולמעשה סמכות האזיקה היתה גורפת ובלתי מסויגת. החוק קובע ארבע עילות שבהן מוצדק לאזוק עציר המובא במקום ציבורי, כגון בית-המשפט. סכנת אלימות (היזק לגוף או לרכוש); סכנת הימלטות (של העציר או סיוע לאחר להמלט); פגיעה בראיות או העלמתן; קבלת או מסירת חפץ שעשוי לשמש לביצוע עבירה. העילות נוסחו בחוק בהרחבה, תוך מתן משקל ניכר לעמדת המשטרה. גם בדיון ביום חמישי אמרתי ,יותר מפעם אחת, שכאשר יש ספק לגבי מסוכנות העציר מוטב לאזקו מאשר לסכן את בטחון הציבור. אני רואה עצמי אמון על מתן כלים לרשויות אכיפת החוק לבצע את תפקידיהן ולהבטיח את שלום הציבור, אך לא תוך רמיסת זכויות אדם ללא סיבה מוצדקת.

דומני שאין אדם במדינה שאינו יודע שהחוק בענין זה מופר בריש גלי. מטבע הדברים, בדרך כלל הדבר מגיע לידיעת הציבור כאשר העצור מוכר וההליכים בעניינו זוכים לסיקור תקשורתי. את מרבית המקרים שבהם החוק מופר פשוט איננו רואים. הובלת אדם אזוק (לעתים רק בידיו, לעתים בידיו וברגליו) במקרים שבהם ברור מאליו שלא מתקיימת אחת מהעילות, במסע השפלה מתוקשר – זהו דבר בלתי נסלח. פעמים רבות מדובר באדם חף מפשע. בפעמים אחרות באדם שאינו מסוכן, גם אם ימצא אשם בדין. המחזה שבו יצפו בערב צופי הטלוויזיה ובבוקר קוראי העתונים מכתים אותו ופוגע בו ובמשפחתו בצורה חסרת-תקנה.

דו'ח של הסנגוריה הציבורית שהוגש לוועדה הוכיח שהפרקטיקה הנהוגה במקרים רבים שנבדקו היא "אזיקה אוטומטית", קרי באופן קבוע וללא שיקול דעת. מדיווחים שהמשטרה עצמה סיפקה בעבר לוועדה,לאחר חקיקת החוק, עלה שלמעלה מתשעים אחוז מהעצירים מובאים אזוקים לבתי-המשפט. האם התופעה הזאת, של אזיקה ללא הצדקה, לא מוכרת לכתב לעניני משטרה?

אכן, כאשר עבריינות על החוק מתבצעת על ידי נציגי החוק, יש לכך חומרת יתר. זאת לא רק פגיעה חמורה בכבוד האדם, שבעיני יש לו משמעות דוקא במצבים שבהם אדם נמצא בעמדת חולשה או נחיתות מובהקת. הדבר חמור משום שזהו חינוך לאי כיבוד החוק על ידי מי שאמור להיות מופקד על שמירתו. תופעות של שימוש לרעה בכוח או בסמכות ובניגוד לחוק יכולות לפגוע בכל אחד מאיתנו. יש להיאבק בהן. כך בכוונתי לעשות גם בעתיד.



הכותב הוא חבר ועדת החוקה, חוק ומשפט ויוזם החוק להסדרת סמכות לכבילת עציר או אסיר במקום ציבורי