אנא כורדי

המיעוט הכורדי המדוכא חי עם דילמות, בין הליגה והנבחרת העירקית לבין ההתאחדות והנבחרת הכורדית. הזכייה באליפות אסיה לא הקלה

יובל מונד
22/01/2008

רבים קיוו למצוא בסיפור מסעה המופלא של נבחרת הכדורגל העירקית באליפות אסיה האחרונה עדות לתחייתו של העם העירקי שאחרי משטר האימים של סדאם חוסיין. תקציר האירועים, למי שלא זוכר (או, רחמנא ליצלן, מכיר): נבחרת עירק זכתה באליפות אסיה לנבחרות שנערכה בחודש יולי האחרון, כשהיא מנצחת בדרך לתואר נבחרות חזקות ובעלות שם כמו אוסטרליה, דרום קוריאה וערב הסעודית. את הנבחרת ייצגו שחקנים מכל שלוש קבוצות הכוח העדתיות המרכיבות את החברה העירקית – סונים, שיעים וכורדים. היה זה בפירוש אחד המפגנים יוצאי הדופן והחריגים שנראו בנוף העירקי בשנים האחרונות, ואולי גם המעודד שבהם.

יכולתה של הנבחרת לאחד את תושבי המדינה השסועה והחבולה תחת הדגל הלאומי אפשרה לרבים מהם להיות אופטימיים באשר לעתיד. אמנם, המראות שהגיעו מרחבי המדינה לא הותירו הרבה מקום לספק: ההמונים רקדו ברחובות כשהם מנופפים בדגלי המולדת, ובשצף השמחה והגאווה הלאומית נראה כאילו נעלמו כל המחלוקות הבין-עדתיות המאיימות להמיט אסון על המדינה. אך המרחק בין השאיפות הללו למציאות היה ונותר רב יחסית. מי שחיפש הוכחה נוספת למימדי הטרגדיה העירקית קיבל אותה באופן האירוני ביותר כבר במהלך החגיגות הספונטניות שהתנהלו בעקבות הזכייה. סדרת פיגועים בחסות גורמי אל-קאעידה בתוך מוקדים שונים של ההמון הצוהל החזירה את רוב הממהרים לשמוח לקרקע (ואת חלקם לא רק כמטפורה).

כי המציאות, כמו תמיד בעצם, מורכבת יותר, והמצב בעירק לא ישתפר בזכות הנבחרת המקומית. הצלחתה בקיץ האחרון נתחמה בתוך גבולות זמן ברורים של טורניר יבשתי והיתה כמו התעלות זמנית המנותקת מהאווירה הכללית, שהצליחה לסחוף אחריה את כל המדינה. הצלחה זו היא אולי אייטם טוב בשביל המערב בראשות ארה"ב לנופף בו ולספק צידוקים למהלכיהם הצבאיים באזור, אך היא אינה יכולה לספר במלואו את סיפורו של העם העירקי שאחרי המלחמה, ובטח שלא את מעמדו של המשחק במציאות החיים ובקרב התושבים.

האסקפיזם האידיאלי

את הסיפור המרגש באמת של הכדורגל בעירק אנחנו מוצאים ביום-יום, בליגה המקומית ובקבוצות מקומיות, ובעובדה שברחבי המדינה ממשיכים לשחק את המשחק. אז נכון, יהיה קשה להשתמש במוטיב השחוק ולהגיד שהכדורגל בעירק הוא "כמו דת", כי הוא לא, אבל רבות יוצא לנו לשמוע מי שמתאר את המשחק כאסקפיזם האידיאלי. בעירק ההגדרה הזאת מקבלת משנה תוקף.

כמה נתונים יבשים על ליגת העל ("דאוורי א-נוח'בה" בשמה המקורי בערבית) העירקית: בליגה משחקות 30 קבוצות המחולקות לשלושה בתים של עשר קבוצות כל אחד לפי חלוקה גיאוגרפית – צפון, דרום ומרכז. הליגה הסדירה משוחקת ברמת האזור הגיאוגרפי, ובסופה מעפילות מכל בית ארבע הראשונות לשלב הפלייאוף והאחרונה יורדת לליגה השנייה. בשלב השני מתחלקות 12 המעפילות לארבעה בתים בני שלוש קבוצות כל אחד ומשחקות ביניהן, והראשונות מכל בית מגיעות לשלב חצי הגמר ומתמודדות בשני משחקים בשיטת בית וחוץ על הזכות להעפיל למשחק הגמר הבודד, הנערך באצטדיון הלאומי בבגדד.

למעט עונת 2003/2004, שלא הושלמה בעקבות תחילת המלחמה וחוסר הוודאות הכללי שאפף את המדינה, ליגת הכדורגל בעירק לא הפסיקה להתנהל, חרף כל הקשיים. וזו הוכחה טובה בהרבה לחוסנה של החברה העירקית ולחשיבותו של המשחק. למי ששכח, מדובר בשנים בהן פלש למדינה צבא זר, כבש אותה והשמיד את צבאה, המשטר ששלט בה למעלה משני עשורים נפל, התחלפה שיטה שלטונית, אזורים שלמים נהרסו ומאזן הכוחות החברתי הופר כליל. ובתוך כל זה, המשיכו לשחק כדורגל.

לא לקח זמן רב עד שהסדר החברתי החדש שנוצר בחברה העירקית שאחרי סדאם החל לתת את אותותיו גם במגרשים. עיון בטבלת אלופות הליגה בשנות משטרו של הרודן משקף באופן מהימן את משטרו הריכוזי – האליפות באותן השנים נעה בין קבוצות מהבירה בגדד, כמו א-זאוורא וא-טאלבה, לבין קבוצות שהיו מזוהות עם מנגנוני המדינה החזקים, כמו קבוצת "המשטרה" (א-שורטה) או "חיל האוויר" (אל-קוואת אל-ג'וויה).

הכורדים, ככל הנראה המיעוט האתני הגדול בעולם ללא ריבונות טריטוריאלית, סבלו בתקופת המשטר הישן מדיכוי קשה ואכזרי שנועד לרסן את השאיפות הלאומיות שלהם ולהקשות עליהם לשמור על אורח חייהם ומנהגיהם הייחודיים. זאת על אף הריבונות החלקית שהוענקה להם בחבל הארץ הצפוני, המוכר כיום ככורדיסטן עירק. שיאו של אותו דיכוי היה בתקופת מלחמת אירן-עירק, אז הוביל הצבא העירקי – הנאמן לסדאם – מהלך שיטתי של רצח עם פשוטו כמשמעו, ואף השתמש בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית. מניין ההרוגים בתקיפות עמד על למעלה מ-180 אלף.

הסתלקותו של סדאם חוסין ומשטרו סימנו את תחילת ההתאוששות של המיעוט הכורדי בעירק, שהרים את ראשו והחל לתבוע לעצמו עוד ועוד זכויות המגיעות לו לטענתו מתוקף הגדרתו הלאומית. במקביל, ובמיוחד על רקע המצב הביטחוני הרעוע באזורים האחרים של המדינה, היציבות והביטחון היחסיים השוררים בכורדיסטן זוכים להכרה והוקרה על ידי המערב, ומהווים תקווה עבור הכורדים לקראת עצמאות מלאה.

ביום שישי, 6 ביולי 2007, נחקק בדפי ההיסטוריה אירוע מכונן נוסף בתהליך ההתאוששות של המיעוט הכורדי בעירק: קבוצת ארביל, מעיר הבירה של כורדיסטן, ניצחה בגמר הטורניר המסכם של הליגה העירקית את קבוצת "חיל האוויר" (שלא ברור בכלל מה מייצגת עכשיו...) והיתה לקבוצה הכורדית הראשונה שזוכה באליפות המקומית. בהתחשב במצבו של המיעוט הכורדי רק כמה שנים קודם לכן, מדובר בהישג שהוא כמעט בלתי נתפס. המשחק, שנערך באצטדיון העירוני של ארביל ע"ש פרנסואה חרירי (אחד הסמלים הבולטים של המאבק הלאומי הכורדי בעירק) בגלל חוסר היציבות במרכז, פרק רגשות תסכול של שנים רבות בקרב מי שחיו תחת משטר ריכוזי ומדכא, וייתכן שרוחות השינוי הללו הן גם שהשפיעו על הנבחרת הלאומית בטורניר היבשתי, שנפתח יום למחרת.

הדילמה הקשה

ברמת הכדורגל, היחס של הכורדים לעירק אמביוולנטי מאד. על אף שאיפתם להיבדלות ולעצמאות, הקבוצות הכורדיות הבכירות משתתפות בליגה העירקית, ושחקנים כורדים לובשים את מדי הנבחרת הלאומית של עירק. עם זאת, בכורדיסטן פועלת התאחדות כדורגל רשמית, נערך טורניר גביע מקומי ויש אפילו נבחרת לאומית, שעל אף שאינה מאושרת על ידי פיפ"א ואינה יכולה להשתתף בטורנירי המוקדמות השונים ולהעפיל לטורניר רשמי, מקיימת משחקים בלתי רשמיים מול קבוצות ונבחרות אחרות. מטרת הנבחרת לקדם את הסוגיה הכורדית וליצור מודעות גדולה יותר אליה, בנוסף לרצון להכשיר מנגנונים וגופים שיתפתחו בעתיד למוסדות הרשמיים של המדינה, ובעצם לקבוע עובדות בשטח.

כארוואן סאלח, קפטן קבוצת סולימאניה הכורדית, משחק הן בנבחרת עירק והן בנבחרת כורדיסטן, אך הוא אינו מתבייש לגלות לאן ילך אם יצטרך יום אחד לבחור בין שתי האפשרויות: "היתה לי אמנם שאיפה לשחק עבור נבחרת עירק," הוא אומר, "אך זה בכלל לא משתווה למה שאני מרגיש כלפי כורדיסטן העירקית. כשאני משחק עבור כורדיסטן אני לא משחק רק עבור מדינה אלא עבור גזע שלם. אני מקווה שיום אחד נוכר כמדינה על ידי מוסדות הכדורגל הרשמיים ונוכל לשחק בטורנירים בינלאומיים ברחבי העולם".

"היום בו כורדיסטן העיראקית תשחק באליפות אסיה או במונדיאל יהיה יום של גאווה אמיתית עבור כל הכורדים", מוסיף כרוואן. "אחרי כל מה שעברנו, אני מקווה שהחלום הזה יתגשם בקרוב".

מקרה זהה כמעט לחלוטין וקרוב יותר אלינו (לפחות תודעתית, כי גיאוגרפית ממש לא) נמצא בספרד. המיעוט הקטאלוני, היושב בצפון-מערבה של הממלכה, סבל אף הוא שנים רבות מדיכוי תחת שלטונו של הרודן הפאשיסטי פרנקו ועריצותו של הרוב הקסטיליאני מהבירה מדריד, ורק בשנת 2006 הוכר רשמית על ידי המדינה כ"אומה". גם הקטאלונים, כמו הכורדים, משתמשים בכדורגל כדי לקדם את שאיפות הבדלנות של העם הקטאלוני. גם להם יש נבחרת לאומית, וגם היא מקיימת משחקי ראווה מסיבות זהות לאלו של הכורדים. מועדון הכדורגל של ברצלונה (בירת קטאלוניה) הוא הרבה מעבר למועדון כדורגל מצליח בקנה מידה עולמי – מדובר בכלי בעל יכולת לייצר תהודה תקשורתית עצומה, ולא רק בספרד. ולמי שתהה, במפגשי ה"סופר-קלאסיקו" נגד ריאל מדריד, היריבות הספורטיבית היא בערך הדבר האחרון שמעניין.

ויש מי שאף לוקח את המחאה כמה צעדים קדימה: מגנה של ברצלונה, אולגר, הוא קטאלוני גאה שמסרב לדבר ספרדית ומסרב לשחק עבור נבחרת ספרד. והוא גם אינו רואה שום פסול בהתנהגותו. "נמאס לי שמתייחסים אליי כאל סוג של יצור נדיר", הוא מוחה, "יש המון שחקנים עם דאגות פוליטיות. כדורגלנים הם לא בובות שרצות אחרי כדורים".

  • נבחרת עירק
  • כדורגל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully