בקצהו הדרומי של צוק גבוה בבלאק מסה, משתרע לו הכפר אוריבי העתיק. בעבר היה הכפר מקום מושבן של ציפורים רבות. בכל פעם כשהחורף פרש את מתנותיו על הכפר והעשבים הבשילו, ידעו הציפורים שזהו הזמן לאגור מזון. הן היו יורדות לכפר לאסוף גרגרים, שאותם נשאו בתוך משטחים, מעין מגשים עגולים וזעירים. הציפורים נהגו ללקט את הגרגרים במעגל תוך כדי שירה.
יום אחד יצא קיוטי (זאב ערבות) לחפש מזון. היה זה יום לא מוצלח. כל שמצא היו מספר עצמות לכרסום. לפתע הוא שמע צלילים יפהפיים ממקהלת הציפורים שבראש ההר. קיוטי טיפס במעלה ההר לכפר אוריבי בכדי לגלות את פשר הקולות. כאשר הגיע קיוטי לכפר, גילה את להקת הציפורים, בה ראה חטיף נפלא לארוחתו. בעודו מתגנב ללהקה, הבחינו בו הציפורים והפסיקו לשיר.
קיוטי קרא אליהן: "אינני מתכוון לאכול אתכן. כל שרציתי הוא לעזור לכן בעבודתכן. בבקשה תנו לי להצטרף אליכן". לאחר ויכוחים רבים נענו הציפורים לבקשתו. הציפורים התחילו לעבוד ולשיר שוב. הן שרו את השיר מהתחלה, כדי שגם קיוטי ילמד אותו. קיוטי שר ועבד ביחד עם הציפורים.
בסיום העבודה הן עפו להן לדרכן. קיוטי המסכן לא יכל לעוף. הוא התחנן בפני הציפורים, אנא תנו לי מנוצותיכן כדי שאוכל גם לעוף. שלוש פעמים חזרו הציפורים ללקט גרעינים ובכל פעם נתנו נוצות לקיוטי. בפעם הרביעית, ניסה קיוטי לעוף עם הציפורים, כאשר בעיני רוחו הוא מדמיין את הארוחה הממתינה לו כשיצוד אותן. הציפורים עפו גבוה יותר ויותר וקיוטי עימן. אז קראו הציפורים "זה הזמן", והחלו מורטות את נוצותיהן. קיוטי שראה אותן, החל גם מורט את נוצותיו. אך הוא מרט כל כך הרבה נוצות עד שנפל מהשמיים על האדמה הטרשית.
לחפש הארה בשדות זרים
כדי להבין את האגדה מלאת ההומור על קיוטי והציפורים, עלינו ללמוד ראשית על קיוטי. לאינדיאנים שפע של אגדות על קיוטי. המאפיין את אנשי הקיוטי הוא הנטייה לחפש קיצורי דרך כך שלא יצטרכו להשקיע יותר מידי מאמץ. קיוטי עבור האינדיאנים הוא סמל לתחבולן, קוסם ומכשף, הג'וקר של הטבע ושומר הקסמים. קיוטי מלמד אותנו מצד אחד לצחוק על הטעויות שלנו וכיצד לאזן בין בטיחות ללקיחת סיכון. מצד שני, הוא גאון המלמד אותנו שיעור ביצירתיות ומציאת פתרונות לכל בעיה.
לקיוטי תבונה, אינטיליגנציה ויכולת הישרדות מופלאה. קיוטי מייצג את הילד הקטן שבתוכנו, תמים ותעלולן בו זמנית. זוהי תמימות הנובעת מאמונה שלמה. מה שבטוח הוא שכאשר קיוטי בשטח, הוא מביא עמו שילוב של חוכמה והומור, גאוניות ושעשוע. הבעיה שלעתים נמצא שהבדיחה היא עלינו.
סיפור האגדה הזה מזכיר לכולנו שכיום אנשים רבים נחשפים לידע רוחני ולומדים שיטות וטכניקות שונות כדי להגיע להארה, "אותה ארוחה שמנה" שקיוטי מפנטז עליה. ישנם גם מורים המבטיחים שאם תלמד דווקא אצלם תגיע להארה, לפעמים בעזרת "כוחותיהם". עלינו להבין, כי כוחותיהם של אחרים הם תמיד נוצות של זרים שיביאו לנפילה כואבת ברגע שננסה להשתחרר מהן.
גם הטכניקות השונות שכל אחת מהן מבטיחה הרים וגבעות, כאשר הן לא באמת נטמעות בתוכנו באמצעות תהליך פנימי עשיר ומורכב, הן מתגלות לבסוף כמשענת קנה רצוץ. טכניקה לא יכולה למלא את חוסר הניסיון הנובע מהתפתחות פנימית והבנה עמוקה של מסתורי החיים.
בעידן בו כולנו שואפים להתחבר לרוח, מעוררות בנו הציפורים פליאה ביכולתן להתעלות מעל נסיבות החיים ולהתרומם מעלה אל מה שנמצא מעל ומעבר. עם זאת, עלינו לזכור מי אנחנו בהוויה היומיומית ולדאוג לנחות מהריחוף עם שתי הרגליים על הקרקע. המסר הוא שעלינו ללמוד לנצל את מלוא הפוטנציאל שלנו במקום לחפש הארה בשדות זרים.
כדאי שנלמד את כוחותינו הייחודיים ונגלה מהי הדרך הנכונה ביותר עבורנו. ברגע שנדע מי אנחנו, עלינו למצוא את הדרך להגשים את הייחודיות הזו. אם נתמיד בכך, נצליח להשיג כל מה שנשאף אליו. אין בעל חיים בטבע שרוצה להפוך לאחר. הרעיון הפרדוקסלי הזה שייך רק לנו, בני האדם. הדבר שמונע מאנשים רבים להגשים את חלומותיהם הוא הפחד להיות מי שהם. בנתיב המקודש של ההתפתחות האישית אין קיצורי דרך. יש הרבה עבודה, עקביות ועיני נץ המאפשרות לנו להישאר ממוקדים במטרה.
אורלי נירן יהלום (גוטגנוני), היא מחברת הספר "בינת הלווייתן" ומנהלת מרכז "מעוף מקודש" לשמאניזם וריפוי תודעה.