המרצים הבכירים באוניברסיטאות השיגו הישג נאה בתום 80 יום שביתה: תוספת שכר של 25 אחוז על התקופה שבין 1997 ל-2009. תוספת שכר שכמעט ואף מגזר לא הצליח להשיג בעשור האחרון. פרט לעובדי מגזר הבנקים וכמה ענפי ייצור בודדים, עבור רוב העובדות והעובדים היו אלה שנות שחיקת שכר או תוספות שכר שאינן מדביקות את קצב גידול הוצאות המשפחה. מהו סוד כוחם של המרצים? התמדה ונחישות, ארגון ומאבק. הם השיגו יותר ממה שהשיגו המורים העל-יסודיים בשביתתם האחרונה; והרבה, אבל הרבה יותר, ממה שהישגה ההסתדרות שנמנעה מכל מאבק ושבניצוחה של המפשר הלאומי, עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, חתמה על הסכם מביש שהעניקה לחבריה פחות מרבע ממה שהשיגו המרצים.
אם מגזר עובדים כלשהו חייב לקבל הוכחה מדוע יש תמורה להתארגנות, שביתת המרצים הוכיחה זאת. אבל ההוכחה איננה רק תוצאות השביתה או השורה התחתונה בתלוש: "נטו לתשלום". מתברר שגם בהטבות הנלוות לשכר שמעבר לתלוש גם כאן יש לעובדים המאורגנים יתרון גדול על הלא-מאורגנים. כך עולה ממחקר ראשון מסוגו שנערך על ידי המוסד לביטוח לאומי שפורסם באחרונה. המחקר, שנערך על ידי נתנאלה ברקלי ורות ברקוביץ, פורסם תחת הכותרת "מה שגלוי בתלוש השכר ומה שמעבר לו מערכת ההטבות הנלוות לשכר בישראל".
מהמחקר עולה כי מספר ההטבות הנלוות לשכר גדל בהתמדה. אבל הטבות אלה אינן מתחלקות באופן שוויוני בקרב העובדים. קרי: יש שווים, ושווים יותר... ויש כאלה שאינם מקבלים דבר. במילים אחרות: 29 אחוז מן העובדים בישראל לא מקבלים כל הטבה שמעבר לשכר. יתר השכירים מקבלים הטבה אחת או יותר מתוך שורה של ההטבות המקובלות: פנסיה ( 64% מן העובדים), קרן השתלמות (46%), ביטוח חיים (30%), אחזקת רכב (23%), רכב מן החברה (17%) ורווחים או אופציות (8%). כאמור, כמעט אחד משלושה עובדים לא מקבלים דבר; 45 אחוז מקבלים הטבה אחת ו- 23 אחוז מקבלים שתי הטבות בלבד. רק אחד מכל תשעה עובדים מקבל ארבע הטבות ויותר.
ל-85% מבעלי תואר דוקטור יש פנסיה
האם קיים רציונאל כלשהו בחלוקת ההטבות בין העובדים? קודם כל, רוב רובם של העובדים שלא מקבלים כל הטבה הם עובדי שכר נמוך, בלתי מאורגנים והמועסקים בעיקר באמצעות קבלני משנה וחברות כוח אדם. שנית, על פי המחקר, "בענפים שיש בהם התאגדות עובדים כגון חשמל ומים ומנהל ציבורי, שיעור העובדים הנהנים מפנסיה ומקרן השתלמות גבוה, לעומת ענפים שאין בהם התאגדות, כגון חקלאות, משק בית, מסחר ושירותי אירוח ואוכל.
סיכויי עובדים בענפים מאוגדים כגון המנהל הציבורי, חינוך, בריאות ורווחה ליהנות מפנסיה ומקרן השתלמות גבוהים באופן מובהק מסיכויי עובדים בענפים לא מאוגדים (או כאלה שהתאגדות העובדים בהם קטנה), כגון ענף מסחר ושירותי אירוח, וענף בנקאות ושירותים עסקיים". ואחרון: ככל שהשכלת העובד גדלה, כך הוא מקבל יותר הטבות. בין בעלי תואר דוקטור (בדומה למרצים באוניברסיטאות), ל-85 אחוז יש פנסיה וקרן השתלמות, 19 אחוז מקבלים אופציות או שותפים ברווחי התאגיד בו הם מועסקים וכמעט 27 אחוז מקבלים רכב ממקום העבודה.
זהו סוד תלוש השכר של המרצה באוניברסיטה. וזו גם הסיבה לפיה האוצר עמל קשות כל כך בשנים האחרונות כדי לשבור את התארגנות המרצים וליצור לפחות שלושה סוגים של מרצים באוניברסיטאות: סגל בכיר, סגל זוטר ומורים מן החוץ, ובנוסף מרצים במכללות.
ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית