מיסטר בומבסטיק

בעולם צרכני הג'אנגל של לפני ארבע-חמש שנים אדם F היה מישהו להתנשא עליו בשיחות סלון, אבל עמוק בפנים בירכו הג'אנגליסטים על כך שמישהו מהחבורה המכונסת שם זין, קנה את ”Colours” ואיפשר להתנשא על אדם F - הוא אדם פנטון - לצלילי הג'אנגל הרך, השטחי והמהוקצע שלו.

כשהג'אנגל היה צריך להמציא את עצמו מחדש, היו כאלה שוויתרו על התענוג ובחרו בכיוונים אחרים, למשל גאראז' בריטי. פנטון, שלפחות שתי קלאסיקות ג'אנגל רשומות על שמו - "מטרופוליס" ו"Circles" - בחר בהיפ הופ, ולא כמו ידידו רוני סייז, ששכלל את השימוש בהיפ הופ לצורכי ג'אנגל, הלך פנטון על היפ הופ נטו. הוא לא הסתפק בסצינת ההיפ הופ הבריטית הפורחת, אלא חשב בגדול, נסע לאמריקה ורתם למשימה רשימה מכובדת של אושיות מקומיות.

"קאוס: המלחמה האנטי אקוסטית", הפרויקט רב המשתתפים מבית היוצר של פנטון, הוקלט בלונדון, ניו יורק וג'מייקה בשיתוף אל.אל קול ג'יי, רדמן, M.O.P, שני שלישים מדה לה סול, ביני מן, ליל מו - רשימה חלקית. הקונספט הוא פסקול לסרט דמיוני; עלילת אותו סרט היא, כמה אקטואלי, עולם אפוקליפטי, ומישהו שנשלח בחזרה בזמן כדי להזהיר מפני הבאות. אין כמו אפוקליפסה כדי להצדיק הפקה מנופחת, עמוסה ונוצצת, שנהנית פה ושם מהטאץ' האלקטרוני של פנטון וגורמת כמעט בכל רגע ממנה להתחבט בשאלה הנדושה: הפקות מונומנטליות - טוב או רע?

"קאוס", אם להשתמש במטאפורות מעולם הקולנוע - מה שהוא יותר מלגיטימי מעצם יצירתו ושיווקו כפסקול לסרט לא קיים - הוא הרבה יותר "טיטאניק" מאשר "כוכב הקופים": גם מגלומני, גם דרמטי וגם כובש. הפתיחה הבומבסטית מבהילה, עם מקהלה רוויית פאתוס ומסכי צלילים תזמורתיים, מהסוג שמעורר תהיות על הרגלי צריכת הקוק של פנטון. ההמשך שומר על הבומבסטיות אבל מגוון את ההיצע שאותו היא עוטפת: פצצות מאסיביות כמו "סמאש סאמתינג" עם רדמן - קטע שמתנגן ומוקרן בשבועות האחרונים - ו”Stand Clear” עם M.O.P, לצד פנינת גרוב כמו“Time 4 da True” עם דייב ופוס מדה לה סול ודי.וי אליאס קרייסט או אתנחתת אר אנד בי כמו "קארמה" עם גורו וקארל תומס.

אחרי כמה שמיעות גם האידאולוגים המסורים ביותר של הפקות לואו-פיי ייאלצו להודות שפנטון יודע מה הוא עושה ואיך בדיוק לעשות את זה. לא פלא שהוא זכה לסופרלטיבים מחייבים כמו "ד"ר דרה הבא"; לא פלא שהוא מצליח יותר מהז'אנר שממנו צמח, עם כל הצער שכרוך בלהודות בזה. רספקט.