פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עצורות הימין הרגישו איך זה להיות ערבי

      פרשת עצורות הימין מזכירה את היחס היומיומי לפלסטינים. ינאי ישראלי תוהה למה הפנתה להן ה"דמוקרטיה" את צידה האפל

      אפשר אולי להאמין לסיפורי ההתעללות של הנערה הצעירה ששוחררה אתמול ממעצר, לאחר יותר משלושה שבועות שבהם היא ושש נערות נוספות בגילאים 13-15, שנעצרו לאחר שהפגינו נגד פינוי מאחז בשטחים, סרבו לשתף פעולה עם המשטרה ולא הסכימו להזדהות בשמן.

      ואמנם, בעדותה של הנערה על מניעת שינה, אלימות פיזית ופרקטיקות משפילות, אין בכדי להפתיע במיוחד. כפי שעולה מעדויות שנאספו על ידי ארגונים כדוגמת "בצלם", "הועד נגד עינויים" או "שוברים שתיקה", מערכת החוק והסדר הישראלית נוהגת לרמוס זכויות אדם ברגל גסה ובאורח שיטתי, גם כאשר מדובר בקטינים ובקטינות.

      ואולם, הדיווחים על ההתעללות לכאורה שעברו הנערות-פעילות הימין הם החלק הכי פחות מעניין בפרשת מעצרן. גם אם יתברר במקרה שעדותה הקשה של הנערה שקרית, הרי שעצם ההחזקה במעצר שלה ושל חברותיה במשך תקופה ממושכת כל כך אינה מידתית ומהווה פגיעה לא מוצדקת בזכויות אדם בסיסיות, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בעצירות פוליטיות שנעצרו בזמן הפגנה.

      אלא שגם הקלות שבה מחזיקים במדינת ישראל בני אדם מאחורי סורג ובריח, לא מהווה תקדים בשום צורה. מעובדות הטבע הידועות בארץ ישראל היא, שהצבע ההולם לתיאור זכויות האדם הבסיסיות של הפלסטינים המתגוררים בה הוא הצבע השקוף. את היקף הפרתן הבוטה של זכויות אלו קשה בכלל להתחיל ולתאר.

      על פי נתוני "בצלם" למשל, נכון לסוף דצמבר האחרון החזיק שירות בתי הסוהר ב-842 "עצירים מנהליים" פלסטינים, כלומר בני אדם שנעצרו בהוראתו של המפקד הצבאי בגדה, אין כל חובה להביאם בפני שופט, וניתן להאריך את תקופת הירקבותם בכלא שוב ושוב ללא הגבלה לפרקי זמן של חצי שנה. כ-18 מסך העצירים המנהליים של סוף דצמבר היו קטינים. 278 קטינים פלסטינים אחרים הוחזקו בתקופה זו במעצר, כאשר לפחות 162 אינם מרצים עונשי מאסר לאחר שנשפטו, אלא ממתינים לתנועה האיטית והבוטחת של טחנות הצדק הישראליות, כלומר עצורים "עד סוף ההליכים", שיכולים להימשך שבועות ואף חודשים.

      זעמו של הריבון

      אך גם העובדה, שהצד האפל באישיותה של הדמוקרטיה הישראלית, פרסונת ה"מיסטר-הייד", הופנתה במקרה של עצורות "גבעת האור" כלפי נערות יהודיות, אינה בגדר חידוש מרענן.

      כמעט כל נערה שהשתתפה בהפגנות נגד גדר ההפרדה, גזל האדמות או כבישי האפרטהייד בגדה המערבית תדע לספר מה טעמו של גז מדמיע, או איך מרגיש הגוף כאשר הוא מחפש מחסה מפני מטח כדורי גומי שפגיעתם עלולה להיות קטלנית; נערות אחרות, שהפגינו בעמונה ובכמה מקומות נוספים יוכלו ודאי לספר גם הן על מכות קשות שספגו, או על החשש להירמס מתחת פרסות הסוסים השועטים.

      מבלי להפחית בחשיבות הדיון אודות זעמו של הריבון כלפי מתנגדיו הפוליטים, לרוב משמאל אך לעיתים גם מימין, הרי שבפרשת מעצרן של עצורות "גבעת האור" הסוגיה החשובה נוגעת לסירובן של הנערות להזדהות. במקרה שלפנינו, זה הרי היה מה שהביא את הסעיף למערכת אכיפת החוק. למעשה, הן השוטרים והן בית המשפט הודו בכך בעצמם, כאשר הוצהר כי אם יסכימו הנערות למסור את שמותיהם, הן יוכלו מיד לחזור לבתיהן. שאר האישומים נגדן, כניסה לשטח סגור או הפרעה לשוטר, הם זניחים עד כדי גיחוך.

      הביורוקרטיה מוכרחה להגן על עצמה

      כאן, יש מקום להעלות את השאלה, מדוע התעוררה מהומה גדולה כל כך סביב אקט ההזדהות של הנערות העצורות? מה משנים בכלל השמות? הרי אילו היו הנערות מוסרות אותם מיד עם היעצרן, בגין העבירות לכאורה שבעקבותיהן נעצרו הן היו משתחררות בתוך כמה שעות, וסביר להניח שלא היו עומדות כלל למשפט. גם אם הן לא עברו התעללות בבית המעצר, הרי השבועות שבילו בתאי הכלא הן עונש חמור פי עשרות מונים, מכל עונש שהיו מקבלות.

      לנוכח עדותה של הנערה שהשתחררה, ולנוכח המבצע המשטרתי שבמהלכו הגיעו בלשים לבית הנערות וניסו לתבוע מההורים להודות שבנותיהם הן העצורות, ברור לגמרי שהשוטרים יודעים היטב מי הן העצורות (ואיזו משטרה עלובה הייתה משטרת ישראל אילו לאחר יותר משלושה שבועות היא לא הייתה מצליחה לפענח תעלומה כזו). נראה, אם כן, שמדובר בסך הכל בפרינציפ ביורוקרטי: באקט פורמלי של מסירת שמות, שבו העצור מודה שהוא זה אכן הוא.

      אין צורך להכביר מילים על הצביעות של ההתנהלות הבירוקרטית ה"תקינה" הזו, התובעת את הצורך ב"הזדהות". הרי אפילו הסטודנטים המנומנמים, שבשנה שעברה יצאו סוף סוף להפגין קצת, יודעים לספר כיצד כמעט בכל הפגנה היס"מניקים מורידים את תגי הזיהוי שלהם, רגע לפני שהם מתחילים להרביץ.

      מעניין שבאוקטובר אלפיים , לאחר שנהרגו 13 מאזרחי המדינה בידי שוטרים, אף אחד במשטרה לא הזדעק להזדהות, ומעניין לא פחות אם כאשר מדינת ישראל מחליטה "לסכל במיקוד" מישהו, כלומר להוציא להורג ללא משפט אדם שעל פי קביעתה הוא בן מוות, היא תובעת ממנו קודם להזדהות באופן רשמי. והרי רק השבוע חיסל צה"ל שלושה בני משפחה, בהם ילד, בגלל "טעות בזיהוי".

      אכן, האנונימיות שהשלטון מתיר לעצמו ולסוכניו, נאסרת על הנתינים. נראה שכאן, במרחב הסימבולי הזה, יש לחפש את הסיבה למהומה סביב אי ההזדהות של הנערות. בסירובן למסור את השם מקופלת ומגולמת התורה כולה: סירוב זה הוא האקט שמסמל יותר מכל את חוסר שיתוף הפעולה שלהן עם המערכת, ואת התעוזה לצפצף על לובשי המדים.

      יתכן ויהיו אולי מי שיבקשו להציג את הסיפור הזה דווקא כסיפור נצחונן של שבע הנערות זבות החוטם, שבעקשנותן הצליחו להגחיך ולשים ללעג את המערכת הגדולה של החוק, לחשוף את הצביעות שבה, ובסופו של דבר (כנראה) גם להשתחרר מהמעצר בלי שנכנעו לתכתיביה. ואולם, בפרשת המעצר הממושך והגס נחשפה קודם כל העובדה המרה, שכמו ה"דמוקרטיה", גם הביורוקרטיה מוכרחה להגן על עצמה.