בתחילת השבוע הקרוב אני אעשה צעד נוסף לעבר חיי כקשיש במדינת ישראל, כשאתייצב בבקו"ם בשעה בה השמש לא זורחת, ואפרד ממשפחתי וחבריי לנצח. או לפחות לכמה ימים. כל אזרח ישראלי ממוצע יטען שתקופת הצבא היא אחת התקופות הטובות בחייו, כולל אלה שבחרו לבלות את השנים האלה בלימודים באוניברסיטה, או סתם בבטלה פרזיטית, אלה שיצאו בתואנה שהם פציפיסטים, בעלי פוביות מופרעות או אלה שבמקרה החליטו להתחתן יום לפני הגיוס עם חבר משפחה/מאהב. נכון לעכשיו, למרות הרצון העז להתגייס, הלחץ והפחד קצת משתלטים, והמרחק הזה מהבית לתקופה הראשונה לפחות, לא מאוד עוזר. אולי בעצם כשאני אתנתק קצת מההורים, אני אבין שזה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש.
ההכנות כבר לקראת הסוף. המראה המחוספס והמזוקן, הוחלף ב"קרחטייב" מן המניין. התיק כבר מוכן, מן הסתם למעט כמה דברים שאני אדחוף אליו ברגע האחרון. אפילו את הזריקות כבר עשיתי, ככה שכשכל חייל ירגיש באזור הדמדומים לפני הזריקה המשולשת שהוא עומד לקבל, אני אשלוף את פנקס החיסונים, ושתי דקות אחרי זה, כשהרופא יחשוב שאני עובד עליו, אני אתפלל שלא יזריקו לי שוב. כן, כבר הרגילו אותי, ובצדק, לחשוב שכל קשר בין הגיון בריא לצבא, הוא מקרי בהחלט.
"צבא אמיתי"
אחד היתרונות הגדולים ביותר בצבא, למעט הבופה הנהדר בארוחות הבוקר, הריצות הארוכות והמקלחות המשותפות, הוא ללא ספק הפטור הקולקטיבי מחוש אופנה. למרות שהצטיידתי בתקופה החופש האחרונה בבגדים חדשים ויפים, אני עדיין עצלן, כך שההצהרות האופנתיות של צה"ל פועלת לטובתי - אין צורך לעמוד שעה מול המראה בניסיון כושל להתאמת בגדים, והשיער תמיד נשאר מסודר. כל מה שאני מתבקש זה להיות מגולח, לשים דאודורנט וללכת עם נעליים שהורסות את הרגליים. מי אמר שלהיות חייל זה קשה?
זה השלב בו צריכים להתחיל לפרוח הטוקבקים הצעקניים בסגנון של "אם היית עושה צבא אמיתי, ולא כמו כל השנקינאים האלה, היית רואה כמה זה קשה להיות חייל!", אבל לא כולם יכולים ללכת עד הסוף, והעיקר שכל אחד נותן 100% מעצמו.
אז בנימה אופטימית זאת אני נפרד לבינתיים. תרגישו חופשי למרר בבכי. ושיהיה לכולנו גיוס.