שיגעון הפייסבוק

בשבוע שעבר שאלה אותי בנונשלנטיות ידידתי הטובה - קולגה למקצוע ההוראה במכללה למינהל - האם אני חבר ב"פייסבוק". לא ידעתי כיצד לענות לה, משום שלא הצלחתי להבין על מה היא מדברת. מה זה "פייסבוק"?, שאלתי בבורותי הרבה ובחשדנותי האינטואיטיבית. "כולם נמצאים שם, וזה הדבר הגדול הבא", היא ענתה בחינניות. "כולם? שאלתי, "מי זה בדיוק כולם?". "כל מי שאתה מכיר", היא מיהרה להשיב. "זוהי רשת חברתית של אנשים באינטרנט שבה מתכתבים אחד עם השני. אתה חייב להצטרף", היא פסקה.

הואיל ובישראל הקולקטיביזם וה"ביחד" הם מושגים מכוננים המעצבים את הפרטים בה, ולנוכח חוסר הרצון שלי להיות בתהליך הדרה מתמדת מחברה שסועה זו, נרשמתי בתמימותי הרבה לרשת, כמובן בהדרכה המסורה של ידידתי. למחרת היום, קיבלתי 34 מיילים לתיבה הפרטית שלי, המבשרים בתרועות רמות כי יש אנשים שאיני מכיר את שמם או מזהה את פרצופם, הרוצים להיות חברים שלי. אני, שחי בבדידות מזהרת, ושיש לי בקושי שניים וחצי חברים, זעתי בחוסר נוחות בכיסא הרעוע ממילא שישבתי עליו. כדי להבין את התופעה לעומקה או כדי לבדוק מחדש את עולם המושגים שלי, רצתי במהירות למדף הספרים שלי וחיפשתי במילון "אבן שושן" את ההגדרה המילונית למושג "חבר".

"חבר" מוגדר במילון כ"רע, ידיד, עמית, אחד מן החברה, בן אגודה או ארגון כלשהו". אך מכיוון שהמילה friend בפירושה המילוני באנגלית הוא גם "ידיד", חיפשתי גם את משמעותה ומצאתי כי ידיד הוא "חבר נאמן, רע טוב".

הבעיה הייתה שאף אחד מאלה ששלחו לי את הזמנת החברות לא התקרב לשולי ההגדרה המילונית. לכן החלטתי לשלוח להם הודעה פרטית באתר, כדי לברר, בכנות, מהיכן הם מכירים אותי ומדוע, לעזאזל, הם רוצים להיות חברים שלי. אולי הם טועים והתבלבלו להם היוצרות בחושבם כי הנני מישהו שאיננו אני. מיותר לציין שאף אחד מן הנמענים לא החזיר תשובה, ואו אז התחוור לי כי המושג "חבר" במשמעותו הטכנולוגית-פיקסלית היא כל מי שאי פעם התעטשתי לידו כדרך אגב , או שקרצתי לו, לא משום שרציתי למצוא חן בעיניו, אלא כי נכנס לי משהו לעין, או בשפת התנ"ך: "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" ( שופטים, כ', י"א).

האמנם "כל ישראל חברים"?

בתקופה הפרה-מודרנית נוצרו הקשרים החברתיים והתרבותיים שלנו בעיקר דרך "מדורת השבט" של הכפר והמסבאה השכונתית של העיר. האינטראקציה החברתית וכל התהליך של חליפין חברתי, נעשו בעיקר דרך אינטראקציות "פנים מול פנים", שבה אנו מתוודעים אל האדם, נחשפים לאישיותו הפרטית המורכבת בהדרגה, מסתקרנים מההעדפות החברתיות-תרבותיות האישיות שלו, ובעיקר מנסים לגלות את רזי נשמתו. כיום לכולם, בצורה כזו או אחרת, יש כרטיס אינטרנטי שבו מפורטת רשימת המכולת של התכונות והעדפות החברתיות והתרבותיות שלנו. במציאות כזו אנחנו לא יותר מכרטיס היכרות מהלך. ראו ערך אתרי ההיכרויות הרבים.

באופן פרדוקסלי, תופעה חברתית נרחבת כמו ה"ספר פנים" – (facebook) יכולה להתרחש בשיא התקופה הבתר-מודרנית, שמתאפיינת במחיקה מתמדת של "הפנים". אמנם, לכולם יש "פנים" ויזואליות, אך אין "פנים" חברתיות. בחיי היום יום הפרטים במרחב הציבורי מפגינים בעיקר עוינות ואיבה זה לזה, וכל התנגשות של מפגש "פנים מול פנים" תוך כדי הליכה לאורך הרחוב, גוררת מבט של שנאה. כל כניסה למעלית מתרחשת תוך כדי הימנעות מנומסת והרכנת ראש כלפי השכן שגר דלת לידנו. העיקר שלא ייפגם המרחב הפרטי המצומצם שלנו, שהוא קודש הקודשים של המרקם התרבותי של הקפיטליזם, ושלא נצטרך להתאמת עם האחר-הלז. העיקר שיש לנו 465 חברים בפייסבוק.

המחווה כלפי האחר היא מחווה של עוינות, במקרה הטוב, או אלימות במקרה הרע. מחד גיסא, אנחנו נרתמים ליוזמות קולקטיביות קיקיוניות וריקניות של תמיכה בזולת, צדקה וחסד, בדמות מבצעי התרמה ארציים, בתיווך המוסדות הפילנתרופיים הממוסדים, כדוגמת ארגון "לתת". אנחנו צדיקים גמורים, אבל הכול נעשה מרחוק שמא יעזו להתקרב אלינו, ואז - אבוי - יפרו את המרקם השביר של המרחב הפרטי. אנו מפתחים בהדרגה אידיאולוגיה של ניכור כלפי האחר.

מאידך גיסא, אנחנו מפחדים לפנות אל הזולת ברחוב, גם אם הוא זקוק לעזרה, משום שאנו מפחדים מההשלכות של ההתקרבות אליו. ברגע שאתה מפר את האיזון בין המרחב הפרטי לציבורי, עלול לקרות אסון נורא או פורענות לא חזויה מראש. עדיף להתרחק כמה שיותר מהימצאותו של האחר, הזר והלא מוכר.

הטקסים החברתיים השגרתיים כיום הם טקסים של ניכור, זרות, וחרדה מהאחר. מה שמאפיין יותר מכל את החוויה של הפרט בתנאי התרבות הפוסט-מודרנית ובעידן הרב-תרבותיות, הוא העובדה שמתחולל משבר של ערכים רציף ומתמשך, המוביל לתוצאה של חוסר יכולת ליצור אדם מוסרי בתוך המרקם החברתי. הקהל האורבני אינו אוסף של פרטים, אלא טוטליות אמורפית שבה כל ייחוד מתמוסס ליחידה מצרפית אחת. לא בכדי המושג השגור בפינו לעייפה הוא "איש איש לאוהלו" בתחום התרבותי, ו"הוא עושה לביתו" בתחום הכלכלי. אין אחריות מוסרית-אתית אמיתית.

הסיבה המרכזית לכך, כמובן, היא התפתחותה המואצת של טכנולוגיה, שמאפשרת פעולה מרחוק ומנטרלת את המגע המסורתי של "פנים מול פנים". כך מיוצרות בקצב מהיר יחידות נטרול של ההשפעה המוסרית. מכיוון שהאחריות לזולת יכולה להתרחש, ברוב המקרים, בתנאים של קרבה, ישנו תהליך מתמיד של שחרור מאחריות וממחויבות אישית כלפי הזולת, והחוק היחיד המסובב את גלגלי החברה הלא מוסרית הוא חוק ההימנעות מקרבה.

בכל הנוגע לקשר בין טכנולוגיה לתרבות נשאלת באופן תמידי השאלה, האם תנאי התרבות הם אלה שמצמיחים את הצורך החברתי בטכנולוגיה מסוימת, או שמא הטכנולוגיה היא שמתגלה ואחר כך תנאי התרבות משתנים. זוהי השאלה הקלאסית של סיבה-תוצאה, שאלת הביצה והתרנגולת.

ללא ספק, בקרב הנוכחי ניצחה הטכנולוגיה - קרי אמצעי תקשורת ההמונים, ובראשם רשת האינטרנט, ובגדול. למעשה צדקו כל נביאי ה"דטרמיניזם הטכנולוגי", כדוגמת הרולד איניס ומרשל מקלוהן, שטענו שהתהליך ההיסטורי ידוע מראש, והוא נקבע אך ורק ע"י הטכנולוגיה. השאלה היא האם תהליך זה הינו "אוטופי", המוביל לתוצאה הכרחית רצויה, או "דיסטופי" המוביל לתוצאה הכרחית לא רצויה. הקרב הזה לא הוכרע והוא תלוי במידה רבה בנו.

הנבואה אתם כבר יודעים למי ניתנה, אבל בינתיים כולנו קורבנות של אותה טכנולוגיה.