הכל, כמו שאומרים, מתחיל בחינוך

בפתיחת שנת הלימודים הנוכחית, נותרו שישית מהתלמידים בבית. זה לא הפריע לשרת החינוך ולחלק מכלי התקשורת לדווח כי "שנת הלימודים נפתחה כסדרה". התלמידים המושבתים היו ילדי המגזר הערבי, והסיבה היתה רחוקה מלהיות פוליטית: מחסור חמור בכיתות לימוד, מורים ולמעשה כל דבר שנלקח כמובן מאליו במגזר היהודי. ראשי המגזר הערבי קיוו כי שביתתם תשנה משהו. אבל קשה להם לתלות תקוות בשרה שהודיעה כי "תקציב בתי הספר יותאם לרמת הנאמנות שיגלו המנהלים".

מצב מערכת החינוך במגזר הערבי בכי רע - על זה מסכימים כולם, כולל לבנת. מרבית תלמידי המגזר הערבי מקבלים את השכלתם בבתי ספר פרטים מוסלמים ונוצרים. במזרח ירושלים - בה התלמידים, מתוקף היותם אזרחי ישראל, זכאים ללמוד בבתי ספר עירונים – לומדים חלק מהילדים במוסדות של הרשות הפלסטינית.

לפני מספר חודשים פירסמה עמותת "סיכוי" דו"ח מקיף הנוגע למצבם של ערביי ישראל. חלק עיקרי מהדו"ח הוקדש למערכת החינוך. מחבריו מצביעים לא רק על הבעיות, אלא על התעלמות הממסד מהן, מה שחוסם כל אפשרות לתיקון.

מערכת החינוך הערבית סובלת מבעיות רבות: מורים חסרי מוטיבציה וחסרי אמון במערכת החינוך; ניכור של המורים והתלמידים מחלק מהחומר הנלמד, כמו תולדות עם ישראל והצדקת הציונות, תוך טשטוש הזהות הערבית; אלימות כלפי תלמידים; רשת קשרי משפחה בתוך בתי הספר המאפילה על שיקולים חינוכיים, ועוד. המשותף לכל אלו הוא תחושת ניכור וחוסר תקווה. שיעור הזכאות לבגרות במגזר עומד על 31.5 אחוז, לעומת 45.9 אחוז בקרב תלמידים יהודים.

שר החינוך הקודם, יוסי שריד, ראה בסיוע למגזר הערבי יעד הכרחי. הוא יזם תכנית חומש, שהיתה אמורה לעשות למערכת החינוך מה שעשתה למגזר הערבי כולו תכנית החומש שיזם רבין ב-1992. תכנית החומש, שיצאה לדרך בשנת 2000, שמה לעצמה יעד "ליצור שיוויון הזדמנות בין תלמידי מערכת החינוך היהודית לבין התלמידים במערכת החינוך הערבית והדרוזית". 30 אחוז מתקציב משרד החינוך לבינוי, הופנה למגזר, מה שהביא בין היתר את חברת ועדת החינוך דאז, ח"כ לבנת, להטיח בשריד כי הוא לוקח מיהודים ונותן לערבים. כמה חודשים לאחר מכן, הפכה חברת הוועדה לשרה. הערבים שוב נדחקו הצידה.

שריד: "במגזר הערבי ישנה מציאות של קיפוח משווע. גם המגזר הדרוזי מקופח, למרות שהוא עושה צבא. קשה לנו מאוד לעכל את זה אבל יש פה גרעין של גזענות . החלטנו לפעול לתיקון המצב. לקחנו מהמגזרים החזקים והעברנו לחלשים. כל זאת מבלי שהתווסף למשרד תקציב נוסף. הקצנו למגזר הערבי יותר כסף משקיבל אי פעם, אולם זה עדיין היה רחוק מהצרכים – תוצר 50 שנה של קיפוח".

250 מיליון שקלים הוקצו ליישום התוכנית. לא רק שבפועל הועבר הרבה פחות, מראש העריכה ועדת המעקב לחינוך הערבי כי צרכי המערכת בטווח המיידי מגיעים ל-840 מיליון שקלים.לשם השוואה, באותה שנה קיבלה רשת המעיין החינוך התורני של ש"ס 45 מיליון שקלים רק למחיקת גירעונות. במשרד החינוך בחרו לממש את התוכנית באמצעות קבלנים פרטיים. מרגע שהתכנית מופעלת באמצעות קבלנים פרטיים, הכספים המיועדים לה אינם מתווספים לבסיס התקציב. מדובר, יותר נכון, בתוספת חד פעמית. כך, לאחר סיום התכנית, היתה מערכת החינוך נותרת עם אותו תקציב, ועם אותן בעיות.

עמותת סיכוי מצביעה על שורת טעויות מביכות שוודאי לא הקלו ביישום התוכנית. כך למשל נבחרו שלושה קבלנים פרטיים, שהיו אמורים ליישם בשטח, בתכניות הלימוד, את הרפורמה: המרכז לטכנולוגיה חינוכית; מכללת יהודה ושומרון (!) ומכללת סכנין; וחברת 'מרמנת' ומכון שחר. עמותת סיכוי מבהירה כי מכללת סכנין, היא מכללה חדשה יחסית, שטרם צברה ניסיון מספיק. בדיקה נוספת העלתה, שרבים מהמורים, המנהלים והמפקחים שאמורים למעשה לקחת חלק בצוותי היגוי שיטמיעו את התוכנית, טרם שולבו ואולי לא הוקמו כלל. לא מעט אנשי החינוך כלל לא עודכנו על פרטי התכנית ומטרותיה, שלא לדבר על התייעצות עימם.

אולם גם אם תכנית החומש היתה יוצאת לפועל באופן מלא, רבים טוענים כי היא לא היתה מספקת. לדעת המבקרים, מדובר יותר בפרוייקט תגבור והעשרה מאשר תכנית יסודית לפתרון בעיות בנות 50 שנה. התוכנית גובשה על ידי ועדת היגוי שמנתה תשעה פקידים בכירים במשרד החינוך. רק שלושה מהם היו ערבים, כשאחד מהם צורף לצוות רק לאחר סיום גיבוש התכנית. פקידים בכירים במערכת החינוך הערבית, מפקחים ומנהלים לא שותפו בה.

התכנית מתעלמת משורת בעיות אותן ניסחה בין היתר ועדת החינוך של ועדת המעקב של ערביי ישראל. הוועדה, שלא שותפה בגיבוש התכנית, זיהתה שורת צרכים ובעיות: מחסור חמור במשרות לפסיכולוגים ויועצים חינוכיים; מחסור חמור במסגרות חינוך מיוחד; צפיפות קשה בכיתות (באום אל פאחם לומדים הילדים במסגדים לאחר שלא נמצאו כיתות לימוד); מחסור מכוון במגמות טכנולוגיות, מסגרות לתלמידים מחוננים ומרכזי העשרה מדעית; היעדר הכשרת מורים בתחומי הטכנולוגיה וצורך בהקמת מרכזי מורים אזורים להשתלמות. דבר מאלו לא מופיע בתכנית החומש.

שריד דוחה את הטענות אודות התוכנית: "כל דבר שעשינו היה בהתייעצות עם כל הגורמים הרלוונטים, היו יועצים ערבים שסייעו לי, כמו גם חברי הכנסת הערבים". על אף הביקורת, רבים במגזר הערבי משבחים את שריד, שלפחות ניסה לשפר את המצב.

מערכת החינוך הערבית מפגרת, חסרת מוטיבציה, מנותקת מסביבתה ותלויה בחסדי אדונים. נושא זהותו של התלמיד הערבי למשל אינו מטופל בכלל. לחינוך הערבי טרם גובשו מטרות ויעדים שיענו על הצרכים של האוכלוסייה ויבטאו את שאיפותיו ותחושותיו כמיעוט לאומי. נושאי הזהות והאזרחות אינם מטופלים. מאורעות אוקטובר גם הם לא הצליחו עד כה להדליק את אותה נורה אדומה. "אין ספק שצריך להביא לשינוי, תהיה רעידת אדמה אם דבר לא ישתנה", אומר שריד. "השינוי צריך להיות גם במגזר היהודי שאינו לומד דבר אודות ערביי ישראל".

בשנה הבאה יחזור על עצמו הריטואל: בקיץ יאיימו ארגוני המורים בשביתה. אם יגיעו המורים והאוצר לעמק השווה, יילכו התלמידים לבית הספר. שישית מהם יישארו שוב בבית, ושנת הלימודים "תיפתח כסדרה".