בסופו של דבר תהיה עסקה. בין אם הסמסטר יבוטל ובין אם לאו - הצדדים יתפשרו לבסוף. לא צריך להיות מומחה גדול במשא ומתן כדי להבין, שאחרי שהמרצים השובתים כבר הגיעו לשלב הזה, הם לא יכולים להיענות לקריאתו המיתממת של שר האוצר רוני בר-און, ולחזור ללמד. משמעותו של צעד כזה מבחינתם תהיה, למעשה, כניעה מוחלטת והתכחשות למאבק שניהלו עד כה.
אם המרצים דרשו פיצויי שחיקה של 35 אחוזים, הם יסכימו ל-20 או 25 אחוזים. אין סיבה להניח, שפקידי האוצר לא יודעים זאת. אפילו ראשי האוניברסיטאות, שהשבוע הוכיחו שוב שהם לא ממש מבינים את המושג "אולטימטום", מבינים זאת.
את אותה שאלה, שאפשר לשאול ביחס למשא ומתן המקרטע עם חמאס בסוגית עיסקת שחרור האסירים תמורת גלעד שליט, ניתן אם כן להעלות גם במקרה המשבר בהשכלה הגבוהה: למה לעזאזל זה נמשך כל כך הרבה זמן? האם מדובר באותם מקרים שההיסטוריה של האיוולת כל כך מחבבת, מקרים שבהם ברור לכל איפה בדיוק נמצא הקיר, איפה נמצא הראש, ומה קורה כשעוצמים את העיניים ורצים ממש מהר (או לחילופין כשמנסים להגיע לליטני כאשר אמורה להיכנס הפסקת אש).
לכאורה, ניתן לראות את המשבר בהשכלה הגבוהה כדו שיח של חירשים או עקשנים הבטוחים בכניעתו של הצד השני. ואולם, לפחות במקרה הזה מתעורר חשד לא מופרך, כי יש מי שדווקא
מרוויח ממריחת הזמן וממסמוס המשא ומתן, למרות שהוא יודע שבסיכומו של דבר הוא יתפשר.
בעזרת שיטת האלימינציה ניתן למחוק בקלות שני חשודים מתוך השלושה: המרצים וראשי האוניברסיטאות. הראשונים מקבלים חצי משכורת כבר כמעט שלושה חודשים, ולמרות גל הקור של השבוע האחרון, כבר ברור להם שבקיץ הקרוב הם יאלצו לבלות בכיתות הצפופות, במקום בכנסים הכל כך חביבים עליהם בחלקים ממוזגים יותר של העולם. גם ראשי האוניברסיטאות לא נראים כמרוויחים גדולים במיוחד. הנזק שנגרם לאוניברסיטאות הוא עצום, בין אם הן עוד יצטרכו לפצות סטודנטים, ובין אם לאו. הגירעונות הכבדים ילכו ויעמיקו, עצמאות האוניברסיטאות תחלש.
קרב במלחמה לשבירת ההשכלה הגבוהה
את המרוויחים העיקרי מהימשכותו של השביתה ומהחרפתו של המשבר יש לחפש במשרדי ובלשכות האוצר. האינטרסים ארוכי הטווח של פקידי האוצר והמדיניות הכלכלית שהם מנהלים מכתיבים את ההתנהלות הכוחנית והמאוד צינית על גבם של המרצים, האוניברסיטאות ובעיקר על גבם של הסטודנטים.
מציאות שבה המצב הכלכלי של האוניברסיטאות הולך ורע, מציאות שבה מוסדות אלו תלויים יותר ועצמאיים פחות, משחקת לידי מי שמבקש לכפות רפורמות כוחניות בתוכם, כלומר לידי מי שמבקש להפריט את ההשכלה הגבוהה. בשנים האחרונות נקט האוצר במדיניות של צמצום וייבוש תקציבי ההשכלה הגבוהה. הצמצום יצר מציאות גרעונית, שהולידה את שיח ה"חוסר יעילות" והצורך ברפורמה.
למרות שנציגי המרצים לא הצליחו, ואולי כלל לא רצו, לצאת מהבועה הסקטוריאלית, ולמנף את המאבק באמצעות חיבורו למאבק הכולל על עתידה של ההשכלה הגבוהה, באוצר יודעים יפה מאוד שמדובר בקרב אחד באותה המלחמה. זהו ההסבר לאופן המלגלג שבו פקידיו מסבנים ומורחים את המשא ומתן, למרות שכבר הרבה זמן הם מבינים שבסופו של דבר הם יסכימו עם המרצים על פיצויי שחיקה משמעותיים הרבה יותר ממה שהם מוכנים להודות. בינתיים הם פשוט מרוויחים מהבלגן.
נישאים על כנפי ניסיון מוכח בשבירת שביתות, ישסו פקידי האוצר את ראשי האוניברסיטאות במרצים, בבחינת "ישחקו האינטלקטואלים לפנינו". פרט להחרפת המשבר, שמחליש את האוניברסיטאות ובכך משחק לידיהם, הם יודעים שהימשכותו של המשבר גם תנטרל כל התנגדות עתידית ל"התייעלות" ולרפורמות המפריטות שעוד בדרך. אם כבר יש שביתה אחת, הם חושבים, כדאי שתהיה מספיק ארוכה וכואבת כדי למנוע את הבאות. ואכן, נראה שבפברואר, כשתחליט הממשלה לאמץ את המלצות ועדת שוחט, לאף אחד כבר לא יהיה כוח לשבות. הסטודנטים לא יעזו לנעול שוב את השערים.