הקווקזי הנודד והריקוד המקודש

ניו-אייג'יסטים רבים, למרות הפתיחות שהם מנסים לדגול בה, חשים נבוכים כאשר הם פוגשים לראשונה בכתביו של ג.א. גורדייף (1866-1949). תורתו סבוכה, רעיונותיו עמוקים וכדי ליישמם דרושים מורה וקבוצה מנוסים. ובכל זאת, בארוחה הרוחנית של הניו אייג'יסט המצוי יוגש גורדייף כמתאבן מתבקש על קצה המזלג.

הוא נולד בהרי הקווקז לאם ארמנית ולאב יווני וגדל בעיירת הגבול ק?ארס, בה שכנו בני דתות ומסורות רבות ושונות. למרות שהוכשר ככומר וכרופא, החליט לצאת לנדודים באסיה התיכונה, אפריקה והמזרח הרחוק, כדי לחקור תיאוריות ופרקטיקות מיסטיות בעמים השונים. הוא בחן את דרכם של היוגי, הנזיר והפקיר וגיבש את ה"דרך הרביעית". מסקנותיו היו שבאדם פועלים מספר מרכזי תפישה, כאשר המוח הוא הפחות דומיננטי שבהם. הגוף לעומת זאת, מהיר תפיסה, מכיוון שאינו חושב אלא מגיב אינסטינקטיבית. עוד יותר מהיר הוא המרכז הרגשי בו תחושות נוצרות מעצמן ללא שליטה או הבנה של המוח, והמהיר ביותר הוא המרכז המיני שמשתק את המוח לחלוטין.

גורדייף מצא, כי לכל עם יש דפוסי תנועות מקובלים המקושרים ישירות עם דפוסי המחשבה, אלו כופים אוטומטית תפישה רגשית ושכלית מוגבלת. אדם ללא מודעות מבצע פעולותיו כרובוט, בתוך החברה בה הוא חי ולעולם לא יהיה לו רצון משלו. אחת הדרכים שגורדייף הציע לשחרור הפלונטר המחשבתי קשורה אם כן לכמות התנועות שהאדם מבצע בפועל ולכן הצורה הישירה ביותר לחוויה מיסטית היא הריקוד.

רק כשהגיע לגיל ארבעים החל גורדייף ללמד ברחבי אירופה ובמוסקבה הוא גיבש לראשונה קבוצה. בדרום רוסיה, על גדות הים השחור, הוא פיתח את "הריקודים המקודשים" - שילוב של תנועות מתוך ריקודים טיבטים וסופיים ככלי מעשי להבנת רעיונותיו. הוא המשיך לאסוף תלמידים באיסטנבול, ברלין, ולונדון והתמקם בפריז, שם הקים את "המכון להתפתחות אנושית הרמונית". לאחר מכן עבר לאמריקה והקים מרכזים בניו יורק ובשיקגו.

אך להכרה האמיתית בחשיבות תורתו זכה רק בשנתיים האחרונות לחייו. ספריו יצאו לאור לאחר מותו ופרסומם היה זה שהביא להכרתו הציבורית. בין ממשיכיו כיום רווחת התפישה, כי אין לפרש או לפתח את רעיונותיו המקוריים מתוך אמונה שכל תלמיד אמור להבינם לפי יכולת תפישתו בלבד. לפיכך אם נתקלתם בגורדייף ועדיין לא הבנתם אותו, מומלץ לנסות לרקוד אותו או להתנחם שאתם לפחות בדרך הנכונה.