שלושה הפסדים בארבעה משחקי ליגה נתנו את האות לשושלת המוצלחת ביותר בתולדות מכבי תל אביב. יורם חרוש, שהפסיד לגליל, אילת ורעננה הלך הביתה במחזור ה-13 של עונת 1998/9, ושמעון מזרחי הפקיד את המפתחות של הצוללת בידיים של פיני גרשון, שנעלם במסך העשן כעבור 8 שנים מבלי שאיבד תואר מקומי, ועם שלושה גביעי אירופה בארון.
שלושה הפסדים בארבעה משחקי ליגה שלחו הביתה לפני שבועיים את עודד קטש, תחתיו נחלה מכבי תל אביב לא פחות משלוש תבוסות בשמונה משחקי ליגה יותר משני הפסדי הליגה של האימפריה הצהובה בתקופה המקבילה של עונת הסיוטים 1992/3. אלא שבעונה ההיא, נלחמו יעקב אדלר, אלי קנטי, דיוויד אנקראם ו-ווינפרד קינג בלא פחות מחמש יריבות צמאות דם. הרצליה היכתה את מכבי בגביע המדינה, הפועל אילת ניצחה אותה בליגה פעמיים, האדומות מתל אביב וירושלים היו בשיאן והפועל גליל עליון, של האויב הגדול דאז פיני גרשון, התכוננה ללינץ' הסופי שהוציא את הצלחת מיד אליהו אחרי 30 שנה.
חלומות הביעותים מהעונה ההיא הם שגרמו לשינוי האחרון במכבי תל אביב, שהחזירה הביתה את צביקה שרף המכביסט, ואת הדיבורים על כבודה של החולצה הצהובה. אבל לפני שמתחילים לפנטז על עונה היסטורית נוספת בכדורסל שלנו, בואו נבדוק אם כמו בשנה ההיא, גם הפעם ממתינות למכבי יריבות שמסוגלות לקחת ממנה את התואר. בחרנו לנתח את שלוש הקבוצות שלדעתנו מחזיקות בסיכוי כלשהו לעשות את זה. עירוני רמת גן ורובי בלינקו, שהביסו את הצהובים בערב השנה החדשה, יישארו הפעם בחוץ.
הפועל ירושלים
יציבות הסגל:
אמצע ינואר, ובמלחה עדיין מחפשים סנטר עם נוכחות בצבע, וגארד שיתרום בהובלת הכדור. שלושה זרים, וויל בליילוק, מרכוס סלוטר ואנתוני רוברסון, כבר נשלחו הביתה, וההסתמכות על רכז בודד (דרור חג'ג'), חוסר הדומיננטיות של ראמל קארי והפציעה של ג'יימי ארנולד הופכים את ירושלים לקבוצה שעדיין לא יודעת באמת מי היא, ובעיקר למה היא מסוגלת.
הזרים:
נכון להיום, להפועל ירושלים יש זר פעיל אחד. טימי באוורס ממשיך להוכיח שאפשר לככב גם בשקט, אלא שפרט אליו, התפוקה של שחקני החיזוק באדום שואפת לאפס. ראמל קארי, שהגיע עם מוניטין של חורך רשתות בליגה האיטלקית הראשונה, כמעט ולא קם מהספסל. אנתוני רוברסון, שאמור היה להשכיח את וויל בליילוק, תרם ושיחק עוד פחות ממנו עד שהוחלף, ונואל פליקס, שעל פי ההצהרות הובא כדי להגביר את הפיסיות של ירושלים מתחת לסלים, נראה כמו אותו בחור מבולבל ממכבי, רק על ספסל אחר. דרוש נס.
המאמן: דן שמיר
האיש שהואשם באנליטיות יתר וחוסר רגישות, הצליח להוביל את קבוצת הבוגרים הראשונה שאימן לגביע וכמעט אליפות. אלא שכושר ההישרדות שהוכיח עד כה נפגע במפלה בקאזאן ובהפסד הביתי לאליצור אשקלון. בלי ניצחון חוץ, וזרים שיקבלו את ברכת הדרך כדי לחזור ולתפקד, זה לא יוכל להחזיק מעמד.
המאצ'-אפ מול מכבי:
הצבה של מכבי תל אביב על שלל שחקניה מול הארבעה וחצי שחקנים שיש היום לירושלים נראית כמעט לא הוגנת. ששון וארנולד נותנים יתרון התקפי מסויים לאדומים בעמדה מספר 4, גיא פניני טוב יותר מכל מי שיעמידו מולו הצהובים בעמדה 3, אלא שהיתרון העצום של מכבי מתחת לסלים (מוריס, פייזר ובאטיסטה מול פליקס?) ובקו האחורי הופכים את הקרב הזה לאבוד מראש. וזה עוד לפני החזרה של וויצ'יץ', והמפגש של האדומים עם טראומת 'יד אליהו בגמר הפיינל פור'.
אז למה בכל זאת ירושלים?
שמעון כספי, עומרי באיכילוב, קטש הולך הביתה, וויל ביינום לכלא. בעונה בה מכבי תל אביב לא יורדת אפילו מהכותרות של מהדורות החדשות, גם תבוסה ב-53 נקודות ברוסיה הקפואה עוברת, איכשהו, טיטוא מתחת לשטיח. הפועל ירושלים משדרת שקט תעשייתי גם בתקופה הקשה ביותר של העונה, ואת זה לא יצליחו אפילו המקומונים הירושלמים לשנות. לאדומים יש את הסגל הישראלי הטוב ביותר בתולדותיהם, ועם פעמיים "בינגו" בזרים הם יכולים לעמוד כשווים מול שווים בגמר הפיינל פור. כי אחרי הכל, גם במלחה כבר למדו שהמשחק הכי חשוב של העונה זה המשחק האחרון.
בני השרון
יציבות הסגל:
הרבה לפני ששאר קבוצות הליגה החליטו מה הן רוצות, בבני השרון כבר השלימו את סגל השחקנים, שמתבסס בצורה כמעט מוחלטת על השלד של העונה שעברה. מאיר טפירו, שהובא כשדרוג, הפך את בני השרון לכזו שביום נתון יכולה לנצח כל קבוצה בליגה והיא כבר הוכיחה שהיא יכולה לעשות את זה. ובכל זאת, הקבוצה מהשרון ודאי לא היתה מתנגדת לקלעי טבעי, עדיף ישראלי, שיגוון אותה עוד יותר בצד ההתקפי. מהבחינה הזו, שבלטה כל כך מול הגליל, שינוי קטן יכול היה לעשות לה רק טוב.
הזרים:
בניגוד למה שנהוג לחשוב, בני השרון לא מקבלת תפוקה יוצאת דופן מהזרים שלה. קוקי בלצ'ר מבריק בכמה משחקים במהלך העונה, אבל גם נוטה להעלם כשבאמת צריך אותו (כמו בשני משחקי רבע גמר הגביע). אנדודי איבי הוא אתלט בחסד עליון, אבל לוקה בקבלת ההחלטות ואינו מספיק דומיננטי. עוסמאן סיסה ממשיך לחיות את התווית ההיסטורית שלו כפוטנציאל אדיר, וג'וליוס פייג' הוא סתם הזר המסופסל והמדוכא בליגה. ג'ייסון וויליאמס, הפיתרון לאין מצוא שהופך ברגעי האמת לאול אראונד פלייר, אינו מספיק כדי לעשות את ההבדל.
המאמן: אפי בירנבוים
זקן השבט, המאמן המנוסה ביותר ואולי גם שבע האכזבות ביותר בכדורסל הישראלי עובד זו השנה הרביעית בצוותיות יוצאת דופן עם עוזר המאמן שלו, אבל פרט לשתי מכות כואבות למכבי תל אביב (בחצי גמר הגביע אשתקד והעונה בליגה) הוא עדיין לא הצליח לשתות מהדלי. אולי הפעם?
המאצ'-אפ מול מכבי:
הבעיה המרכזית של בני השרון מול מכבי תל אביב היא בישראלים שלה. לא, זה לא שטפירו, חנוכי וארז כץ הם לא שחקנים טובים, אלא שהמגוון הגדול של מכבי, שמחזיקה לפחות שחקן ישראלי אחד בכל עמדה, נותן לה יתרון בלתי שביר בעידן החוק הרוסי. הצהובים אמנם התקשו למצוא את הזר המוביל שלהם עם פציעתו של ניקולה וויצ'יץ', אבל לאפי בירנבוים יהיה קשה להמציא תשובות לחוכמה והוורסטיליות של טרנס מוריס מתחת לסלים, או להתשה הבלתי פוסקת הצפויה לקו הקדמי האיטי שלו מהקו הקדמי האינסופי של הצהובים.
אז למה בכל זאת בני השרון?
בגלל מאיר טפירו. אז נכון, זו כבר קלישאה, אבל ללא הגארד המזדקן בני השרון היא עוד קבוצה ששומרת אגרסיבי בהגנה, וגם זה רק אם נותנים לה. ביום השיא של מאיר טפירו גם קוקי בלצ'ר יהיה שם בשבילו, סיסה ואיבי יחסמו כל דבר שזז והניסיון של אפי בירנבוים יכניס פנימה גם את הכדורים של ארז כץ וניצן חנוכי. ובפעם הבאה שמאיר יוביל בפער דו-ספרתי על מכבי במשחק האליפות, הוא כבר לא ייתן לאף אחד לקחת אותה ממנו.
הפועל חולון
יציבות הסגל:
מיקי דורסמן מאמין בסגל שחקנים עמוק, והיכולות הכלכליות שלו הובילו אותו לבנות הקיץ קבוצה בת לא פחות מ-15 שחקנים. אז טנוקה בירד הגיע אמנם רק במחזור השלישי, וכלל לא בטוח שיישאר איתנו, אבל ההתעקשות של הבוס/מאמן על מגוון רחב בכל העמדות והאזרחויות משתלמת. אלמלא חזיז אחד עם תוצאה טראגית במיוחד, זה גם היה בא טוב יותר לידי ביטוי בטבלת הליגה.
הזרים:
ללא ספק היתרון הגדול ביותר של הפועל חולון, שלא נופלת כאן אפילו ממכבי תל אביב. טרה סימונס הוא סקורר ברמת יורוליג, פי ג'יי טאקר, הטנק, הוא שחקן אמביציוזי ואקספלוסיבי ואריק קמבל הוכיח גם ביורוליג יציבות ומנהיגות שבנהריה כל כך מתגעגעים אליה. אלא שהחוק הרוסי מקטין את יכולת ההשפעה של הזרים האחרים: מאליק דיקסון, סקורר על שכיכב גם בליגה הטורקית, הפך לשחקן מחליף מתוסכל, טוני ווישהאם מסתגל לתפקיד הרול-פלייר שמשחק דקות ספורות, וטנוקה בירד, אגדת יורוליג עם רזומה מפה ועד קובנה, משמיע קולות של מי שגמר את הסוס.
המאמן: מיקי דורסמן
נלחם זו השנה השלישית בסטיגמה של 'האיש שמצליח רק בגלל שקנה לעצמו קבוצת כוכבים', אבל מתמודד העונה עם האתגר הגדול של ניהול אגו בכמויות שיש רק לשחקני-על. פעם אמרו על מכבי תל אביב שבליגה מספיק לה סדרן במקום מאמן. דורסמן, שהיכה את האלופה בניהול המשחק שלו במחזור השביעי, הראה שצריך גם קצת יותר מזה.
המאצ'-אפ מול מכבי:
למרות הניצחון המוחץ על הצהובים, בחולון יודעים ודאי שמעתה והלאה מכבי תל אביב שתעמוד מולה תהיה חדה ונחושה יותר, ולא רק בגלל הרצון בנקמה. ובכל זאת, אריק קמבל הוא תשובה לא רעה בכלל לטרנס מוריס, טרה סימונס עולה על דיוויד בלותנטאל ומורן רוט את גוני יזרעאלי יצליחו להתמודד עם יותם הלפרין. אז מה יכריע את הכף לטובת מכבי? היתרון באיכות השחקנים הישראלים, הצעקות של צביקה שרף מהקווים והמסורת. כי מה לעשות בכדורסל הישראלי ההשפעה שלה היא כמעט מאגית.
אז למה בכל זאת חולון?
דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: גמר הפיינל פור מביא ליד אליהו חמשת אלפים חולונים, שדוחפים את הסגולים לפתיחה סוערת ויתרון דו-ספרתי ברבע הראשון. מכבי הולכת על מרכוס פייזר שנחסם שוב ושוב על ידי אריק קמבל, ושלשות של טרה סימונס ומאליק דיקסון מורידות את מכבי בסוף הרבע השלישי בפיגור 13. כשהלחץ של אובדן האליפות מוחשי מאי פעם, יגיע רגע המבחן האמיתי של הרוח המכבית המפורסמת. בואו נראה אותה מזיזה את מיקי דורסמן מהצלחת.