הגישה הרווחת, ששמה את "הצד הישראלי" /"האינטרס שלנו" במרכזו של כל דיון בהתרחשויות גלובליות - בעידודה הנמרץ של התקשורת המקומית שאינה רואה מרבע מטר - היא מן המפורסמות. ומן המטומטמות. כך הופך רצח בנזיר בוטו בארץ מייד לסוגיית "הגרעין הפקיסטני לאן" הפרנואידית, ומינויו של אברם גרנט למאמן צ'לסי האנגלית מפעיל אוטומטית את אינסטינקט הגאווה המקומית. בדרך נרמסים בלי משים ראיה רחבה, מוסר, או לחילופין הגיון סביר.
הכותרת הראשית היום בשער "מעריב" היא עוד שיא כביר של פרובנציאליות דבילית במירעה: "דאגה בישראל: אובאמה מתקרב לנשיאות", היא זועקת. בפנים, בכותרת של הכפולה הפותחת של העיתון, הגיחוך נמשך באמצעות זיקה מופלאה: "מחכים לבוש, מודאגים מאובמה".
זה יפה: בעוד העולם כולו מחכה להסתלקותה של תופעת גו'רג' דאבל יו בוש מהפוליטיקה העולמית, ועוקב באופטימיות לא מוכרת אחר התקווה שמציע ברק אובמה, בישראל, מסתבר, הלך הרוח הפוך לגמרי! ומדוע מובע ב"שיחות סגורות" של הדרג המדיני בישראל חשש כה כבד מהיבחרו של המועמד הדמוקרטי הצעיר לנשיאות ארה"ב? "הסיבה המרכזית", מסבירה כותרת המשנה בכתבתו של בן כספית: "תמיכתו בדיאלוג דיפלומטי עם איראן". מזעזע ממש - האיש תומך בדיאלוג! הרי לכם סיבה יוצאת מן הכלל טובה לחרדה חדשה.
קצת קשה להתייחס ברצינות לקשקוש הזה, אלמלא היה מופיע בתור הכתבה המרכזית של העיתון השני בתפוצתו בישראל. ג'ורג' בוש, שישראל מעריצה, זוכה לקונסנזוס חובק עולם של נשיא בור, עיוור, מעורר מבוכה, שגרם בשנות כהונתו נזק מתמשך לאינטרס הכלל עולמי של מיתון נזקי האדם ועזרה לכדור הארץ הגווע, כשממשלו מבצע על הדרך הפרות תכופות של זכויות האדם. באשר הוא אדם. בין היתר, פגע בוש קשות באינטרס הישראלי כשיצא למלחמתו בטרור, ערער את המזרח התיכון עם הפארסה הנמשכת בעיראק, ועל הדרך עורר גלי טרור איסלאמי במסע הצלב הנוצרי שהוא מנהל. אבל מה? "ממשלו אוהד את ישראל" - משפט חלול לחלוטין - וזה הרי העיקר. הביקור חסר הסיכוי של בוש במזרח התיכון נתפס כאיזו נחיתה של סלבריטאי על במחוזותינו, ועל זה הרי אנחנו קרועים.
כהה יותר מהאקבי. מפחיד, לא?
ברק אובמה מעורר היום גלי אופטימיות בקרב הציבור הנאור בארה"ב, כמותם קשה לזכור. זה לא יוביל אותו כנראה לכס הנשיאות, אבל זה גם לא מסביר איזה מין סוג של חשש הוא בדיוק מעורר אצל מי מאנשי השלטון בישראל. לא יכול להיות שזה בגלל שהוא, אפעס, מעט כהה יותר מהכומר בדימוס מייק האקבי, נכון? אין סיכוי. ההצלחה של אובמה בבחירות של המפלגה הדמוקרטית באיווה (וכנראה גם בניו המפשייר) היא בעיקר סימפטום להכרה של חלק מהאמריקאים בצורך בשינוי גורף לעומת ימי בוש הריאקציונרים, ושלטון השושלות בבית הלבן. היא טומנת בחובה פנטזיה של ממש: שארה"ב תעמיד בראשה לראשונה נשיא שחור, ובכך תקדם בצורה בלתי רגילה את השיוויון הנכסף בין הגזעים. באשר הם גזעים. המסר ההצהרתי הוא אוניברסלי - וזה עוד מבלי לגעת כלל במצע הליברלי שלו.
אבל השאלה הבוערת כמובן היא מה יעשו בישראל עם נשיא אמריקאי שהוא גם כושי וגם דוגל בניסיון למנוע מלחמת עולם שלישית. האם זה באמת לא יותר מדי להתמודד איתו כאן במכה אחת? המדיניות של בוש, שלא קידמה במיל את תהליך השלום במזרח התיכון אלא להיפך, היתה מרגיעה ומנחמת. כרגע אנחנו ניצבים (אנחנו, כאילו שמישהו שואל אותנו) בפני איום של מועמד נשיאות שאפילו אינו שוחר מלחמות. כותרות עיתוני העולם עוקבים בהשתוקקות ועניין מוגבר אחרי הדרמה שמצמיחה ניצני חזון בניו בניו המפשיר. בישראל זו רק עוד סיבה טובה להיכנס למקלטים.