אז הוא באמת חוזר, הא?

1. אמא'לה, פחד אלוהים פה. אמריקה, עם כל הצער על הטרגדיה, התגלתה כאומה שרק פסח בינה לבין פאשיסטיות: החרמות של קומיקאים (ביל מהאר שטען להפציץ בטילי שיוט זו אותה פחדנות כמו להיכנס במטוס לבניין, הוא אדם מוקצה באמריקה), דגלים בכל פינה, הניו יורק טיימס, הכביכול ליברל, שטוען שמותר לליברלים לגלות פטריוטיות, ההתקפות על הסיקים והמוסלמים (כולל מי שנראה כמותם, כמוני), הצמדת היד לחזה השמאלי של עשרות שיכורים בעת ביצוע ההמנון של משחק בייסבול בפאב המקומי.

2. בתוך ההמולה נבלעה לה במקצת החזרה של ג'ורדן למשחק: לא רק ההמולה הלאומית, אלא שגם הספורט נכנס לאובר דרייב, כזה שנתן לג'ורדן פחות מיום בכותרות. הבייסבול מקבע את הפלייאוף, בארי בונדס וריקי הנדרסון עומדים לפני שבירת שיאים היסטוריים, קאל ריפקן וטוני גווין בסוף סיבוב הפרישה שלהם, הפוטבול מקבל תאוצה. אם תשאלו בניו יורק אז הג'ורדן הכי חשוב השבוע היה בריאן ג'ורדן, שחקן אטלנטה ברייבס,שעצר את הקאמבק המטורף של המטס.

3. ועדיין. יש דרכים רבות להסתכל על ג'ורדן וחזרתו למשחק. כלכלית, בימים שחברות תעופה פושטות את הרגל, החזרה של ג'ורדן שוב תשפיע ברמה הגלובלית. אצטדיונים יתמלאו, מזכרות ישברו שיאים והכי חשוב, הרייטינג. אחוזי הצפייה בשנים שאחרי הפרישה של ג'ורדן, יכלו להמיט אסון כלכלי על הליגה בחוזה בטלוויזיה הבא שלה. ג'ורדן ידאג גם לכך. מבחינה אישית, יש לחשושים על הפסדים ניכרים באימפריית ג'ורדן, אבל השם שלו עדיין אחראי לשלושה אחוזים מכלל המכירות של נייקי. העובדה שתרם את משכורתו לחסד, מוכיחה שג'ורדן הולך להרוויח מהמהלך בספירות כספיות אחרות.

מהלך הטלוויזיה שקשור בג'ורדן מעניין אף הוא. בסוף השנה הזאת יועמד החוזה לחידוש. איי.בי.סי היא אחת מהתחנות שיגשו למכרז. איי.בי.סי היא חברה של דיסני, חברה שכבר קנתה את טייגר וודס ושג'ורדן כיכב בסרטיה. ועוד מילה על טלוויזיה: האם זו רק יד במקרה שמשחקו הראשון של ג'ורדן יהיה במדיסון סקוור גארדן?

4. מבחינה אישית, ההחלטה של ג'ורדן לחזור לשנתיים, מעידה על רצינותו: גם בחזרה הראשונה שלו הוא היה זקוק לשנה השניה כדי לזכות. הוא עשה עבודה בוושינגטון: שחרר שלושה "תיקים" אישיותיים וכספיים, הביא שחקנים (כמו קורי אלכסנדר) שהוא מחשיב באמת, בחר את קוואמי בראון. הרבה כסף יהיה לו בשנה הבאה וכולם ירצו לשחק אותו. קבוצתית, העפה מוקדמת מהפלייאוף היא תחזית ריאלית בשביל וושינגטון.

5. השנה של ג'ורדן תהיה משמעותית יותר מבחינה אישית: איך הוא יופיע מול הדור החדש? זה שהתחרותיות שם זה ברור, אבל מה עם הג'אמפ שוט עם הכיפוף לאחור? מה עם הצעד הראשון? בימים שבהם טרנטה כמו ג'ון סטוקטון מקבלת חוזה של שנתיים, כדאי להתעמק בג'ורדן. הוא תמיד פרש בשיא יכולת המשחק שלו. ואז הוא הלך לנוח. מבחינת עייפות החומר ג'ורדן משול לשחקן בן 34. הגוף שלו טרי יותר וכשיר יותר מכל שחקן משמעותי אחר בליגה. אם ירצה, הוא עדיין יקלע שלושים לערב (בעיקר עם חוקי האיזורית החדשים), הוא עדיין יקלע חמישים בניו יורק. זו לא תהיה של יכול או לא להשפיל את אייברסון, זו תהיה שאלה של רוצה או לא.

6. ולמקטרגים: אדם הגיע לשיא, לגבול הצפוני של מקצועו. הוא פורש. לא הייתם פורשים, אפילו מהשעמום, אם הייתם הטובים בעולם במקצועכם, או הייתם מגשימים את כל השאיפות? הוא חוזר וחוזר למעמדו, הוא פורש ושוב חוזר. לכל שחקן מקצועני באמריקה יש תוספת לחוזה שבו מפורטים איסורים מסויימים: לזה אסור לצוד ולאחר אסור לבצע צניחה חופשית. בכל חוזה של ג'ורדן הוא טרח להכניס סעיף שקבע שמותר לג'ורדן לשחק כדורסל, בכל מקום, בכל עת, כל אימת שיחפוץ.