פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה יש לחגוג פה?

      דורית אברמוביץ' מונה את שרשרת הכשלים שבגינם אולי שווה למדינת ישראל להחרים את חגיגות ה-60, ולאותת למנהיגים שנמאס

      מה טוב ומה נעים, החלה שנה אזרחית חדשה, גם בישראל. ובעוד רמים מעם עוסקים בהכנות לחגיגות ה-60, שוב מונים מחדש את אחוזיה הגדלים של כלל האוכלוסייה, זה גם הזמן למנות את שרשרת הכישלונות, לפחות זו של השנה האחרונה.

      פירורי מסקנות ועדת וינוגרד- עדות אחת מבין שלל נוספות להקרבת השלטון את האוכלוסייה האזרחית; עבריין מין מורשע שחוזר זחוח ורווי חיבוקים לתפקיד בכיר יותר בממשלה; חשוד סדרתי בעבירות מין שסיים למהדרין את משרתו כנשיא ועדיין, לאחר שנתיים, לא מורשע; חשוד בכיר נוסף, שר אוצר לשעבר, שכנראה מעל במיליוני שקלים; ראש ממשלה, חשוד סדרתי נוסף בשורה, שממשיך להתעלם מדרישות הציבור הרחב להרחיקו מתפקידו בראשות המדינה.

      שביתה ארוכה מתמיד, שהסתיימה בקול ענות חלושה, של מורים ומורות שחיים בעוני בשל מקצועם; שביתה מתמשכת של מרצות ומרצים, אוניברסיטאות סגורות, השכלה גבוהה לא נחשבת על ידי אגפי התקציבים; נשים ואנשים מפונים מביתם בכפר שלם; קסאמים למכביר על תושבות ותושבים של דרום שעדיין שקוף לשלטון; קריסה של אוכלוסייה פלסטינית בשל ירי והפגזות בלתי פוסקות; גזענות מעמיקה אצל תלמידות ותלמידים; הערבי יותר מתמיד הוא אויב מרושע אותו יש להשמיד; הרחקה של תלמידות יוצאות אתיופיה כדי לשמור על טוהרו הגזעי של בית ספר חינוכי; עלייה קבועה במספר נפגעות אלימות מינית; גידול קבוע במספר נשים שנרצחות על ידי בעלים אלימים; פיטורים סדרתיים של עובדים לא קבועים; מאות אלפי תושבות ותושבים שחיים בעוני על אף שהם עובדים; מאהל מחאה ממושך וכואב, חסרות דיור צועקות אך אין מי שישמע, אין עם מי לדבר.

      "מגדל השן מעולם לא היה כה עטוי בשיריון"

      זוהי רשימה ארוכה, אך חלקית בלבד, ואי אפשר לסיימה ללא תיאורה ההזוי של ועידה שהייתה בין בוש, אולמרט ואבו מאזן, שנועדה להשתיק את קולה הרם של מחאה אזרחית . ציבור אדיש, כבר לא מאמין, כי יש שם למעלה בין הבכירים רצון להיטיב עם קהל התושבות והתושבים באזור, ביניהם גם בוחרות ובוחרים. הם שם, אנחנו פה, מגדל השן מעולם לא היה כה עטוי בשריון. הפגנות, מחאות, שביתות, וועדות חקירה, כל אלה מהווים עדות עצובה, כי כבר אין לציבור כאן שום ביטחון.

      אין מה לחגוג, יש להמשיך ולמחות, לא יעלה על הדעת כי רק לבכירים בשלטון ובהון יהיה כאן ביטחון. זו לא איראן, לא חיזבאללה, לא פלסטין ולא עראפאת זכרונו לברכה, האויב הגדול לא נמצא שם בחוץ, הוא כאן, שבע, רווי קפלי שומן של שלטון. מסתבר שהוא ממש יהודי, אך יושב הוא רחוק ומוגן שמא ישמע את קולם המוחה וכועס של תושבים שמאסו בקריסת ביטחונם. כיסאו כך מורם, עסוק הוא מאד, בפגישות עם כמותו, בוועידות, קוקטיילים, חגיגות וישיבות. אין לו זמן, עסוק הוא מאד, במתן שלמונים וטפיחות על כתפי חברו. יח"צניו עובדים כך שעות נוספות, מדי פעם פולטים לציבור שעייף את תנאי מחייתו, נאום או שורה שכל מטרתם היא השתקה של הקול מלמטה, שעלול להטריד ולהפריע את תוכניותיו.

      אז אולי כך הפעם, לקראת עצמאותה של מדינה שמקריבה סדרתית את תושביה בשם ביטחון של בכירים, ניקח כולנו את חגיגות ה-60, ונהפוך אותן לחגיגת מחאה, של כולנו, מרבית האוכלוסייה האזרחית בחברה. אולי כך הפעם נדחה מעלינו זיקוקין של די-נור, ונגייס אל קרבנו את כל אלה שסובלים את נחת ידו של שלטון, יהודים-פלסטינים-מזרחים-יוצאות אתיופיה-עובדים עניים-נשים נפגעות אלימות-חסרות וחסרי דיור-מהגרות ומהגרי עבודה-נסחרות בגופן-מרצות ומרצים- מורות ומורים, מובטלות ומובטלים-קרובי משפחה של נשים שנרצחו על ידי בועלים-אוכלוסיית הצפון שממשיכה לסבול את השלכות מלחמת לבנון השנייה-אוכלוסיית הדרום שקורסת תחת עוני וקסאם. יחד אנחנו רוב אוכלוסיית האזור, מכל צדדיו של גבול שנקבע על ידי השלטון, זכותנו כולנו לדרוש דמוקרטיה ותנאי קיום בכבוד.

      דורית אברמוביץ', מרצה לאקטיביזם חברתי ומגדר, מכללת ספיר.