אמרת שפר שאלכוהוליסטים מחבבים במיוחד מספרת כי "מי ששותה רק מים יסבול בסוף מחלודה בגוף". בגאורגיה, השנינות הזו היא לא פחות מדרך חיים. כאן יודעים דבר או שניים על אלכוהול, מים והשילוב הנכון ביניהם. במלון בו אני שוהה התיידדתי עם המנהל וכבר בערב הראשון ירדנו על חצי בקבוק של וויסקי קנדי שהבאתי מהדיוטי פרי בארץ הקודש. אין כמו קצת אלכוהול כדי לשחרר את חרצובות הלשון ואמנם הוויסקי הצליח לשבור את כל מחסומי השפה ולהעניק לי ערב מאלף של ניתוחים מלומדים על הפוליטיקה הגאורגית בכלל ועל הבחירות בפרט.
לא חלפו ארבעים ושמונה שעות וידידי הגאורגי החליט להשיב מכה אחת אפיים. ללא התרעה מוקדמת הוא ניצל את השהות שלי בלובי בשעת ערב מוקדמת כדי להניח מולי קערת פירות ובקבוק מלא בנוזל שקוף. בלי הרבה מילים הוא מזג מעט מהנוזל על צלחת קטנה וקירב גפרור. הלהבה הכחולה שעלתה לא הותירה סימני שאלה ביחס לאחוז האלכוהול במשקה.
מיד אחרי הצגת התכלית המשכנעת סיפר הבחור שמדובר בוודקה הגרוזינית תוצרת בית ושמה "צ'צ'ה", ממש כשמו של הריקוד. תוך כדי מזיגת הצ'צ'ה לכוסות, תיאר מנהל המלון כיצד הוא וחבריו קנו ענבים במזרח גאורגיה לפני כמה חודשים והכינו את המשקה במו ידיהם, 150 ליטר בסך הכול.
לפני שהספקתי להגיד "דובר קוסאשווילי" כבר ירדה לגרון כוסית ראשונה של המשקה. אחרי נשיכה קטנה של פלח תפוז אמרתי לעצמי שהשד לא נורא כל כך. עוד בטרם ירדה הכוס מהיד לשולחן נפתח שוב הבקבוק והכוסות התמלאו שנית, הפעם הברכה לפני המשקה כבר התארכה בסגנון גאורגי קלאסי והופ: עוד כוס הלכה לעולמה.
תוך כדי מזיגת הכוס השלישית למדתי שבדרך כלל נהוג לשתות את הצ'צ'ה עם מרק קיבות פרה (חאשי) ולחם מקומי. תוך כדי שתיית הכוס הרביעית הוסבר לי מדוע אסור לערבב את הצ'צ'ה עם מיץ או כל משקה אחר, בכוס החמישית למדתי משהו נוסף אבל כבר איבדתי את היכולת לספור (לכן נעלמה לי הכוס השישית). בכוס השביעית תוך חצי שעה (!) חשבתי ברצינות לרוץ בעצמי לפרלמנט הגרוזיני ולדווח לגולשי וואלה! מדי יום על יוזמות חקיקה חדשות בנושא חופי הרחצה בעיר בטומי על חוף הים השחור. בכוס השמינית פשוט איבדתי את השליטה בשרירי הפה ורק חייכתי כמו אידיוט.
כשצלצל השעון המעורר בבוקר בחדר הבנתי שככל הנראה יצאתי מהסיפור הזה בחיים. מסתבר שניסים מתרחשים גם במקומות מרוחקים מאוד מבדלונה. מי שמחפש מסקנות ולקחים וודאי אינו קורא את הבלוג הנכון ברשת, ובכל זאת אני מציע בחום לא לאתגר גאורגים חסונים בנושא שתייה חריפה. פשוט אין בית חולים מספיק טוב בגאורגיה כדי לטפל בנפגעים.
הטרגדיה הקומוניסטית
טוב תעשה עיריית קוטאיסי אם תוותר על ההשתתפות בתחרות הקרובה של פרס העיר היפה בעולם. פרנסי העיר השנייה בגודלה בגאורגיה מתהדרים אמנם בכך שהיא אחת הערים העתיקות בתבל (3000 שנים, לטענת זקני קוטאיסי), אבל קשה לומר שיופי והדר באים עם אריכות ימים, לפחות במקרה הזה.
צעידה על הטיילת המוזנחת סמוך לנהר שחוצה את העיר מלמדת על ימים טובים יותר שידעה העיר, מבט על הרכבל החלוד שעולה אל גבעה מעל העיר מעלה את השאלה מי המטורף שמסכים לעלות על המתקן והאם צריך לקבל זריקת טטנוס מיד עם הירידה ממנו. הצעידה במרכז העיר מעוררת דיכאון. חנויות רבות סגורות או שרופות, המדרכות שבורות והרחובות חשוכים בגלל רצונה של העירייה לחסוך ככל הניתן בחשמל.
המראה העלוב של קוטאיסי מאפיין גם ערים נוספות בגאורגיה. מי שנחשבה פעם לאטרקציה התיירותית של הגוש המזרחי הפכה לאחר קריסת הקומוניזם למדינה נחשלת, שמתקשה להחזיר את ימיה היפים. חופי הים השחור בבטומי כבר אינם מושכים מאות אלפי נופשים מכל רחבי רוסיה, כפי שהיה עד שנות השמונים. המטוסים מלאי התיירים והרכבות עמוסות הנופשים לא מגיעים יותר לגאורגיה, שמנסה בשנים האחרונות לשכנע בכל דרך את התיירים המערביים לבוא וליהנות מנופי הארץ וממחיריה הנוחים.
מצוקת התיירות בגאורגיה היא דוגמא למקרים רבים בהם דווקא נפילת השלטון הקומוניסטי הביאה לנפילה בכלכלה המקומית. נעדרי יכולת להתחרות בשוק החופשי מצאו עצמם הגאורגים לפתע ללא תיירות פנים-קומוניסטית וללא יתרון יחסי מול המתחרים בזירת התיירות רבת התהפוכות, הקפריזית והאכזרית. על אף השנאה לשלטון האכזר של מוסקבה, ישנם מי שמתגעגעים לימים אחרים, בהם היה סדר, כולם ידעו מי נגד מי ובתי המלון היו מלאים נופשים.
זו אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של הדיקטטורה הקומוניסטית הרוסית: לא זו בלבד שהיא חמסה ללא רחם את הנתינים בכל רחבי הגוש המזרחי, היא השמידה את התשתית הכלכלית והארגונית של מדינות שלמות. כמו בתסמונת שטוקהולם, גם כאן השבויים מוצאים עצמם מזדהים עם החוטפים בניסיון נואש ופתטי לחדש ימיהם כקדם, ימים בהם שקקה הטיילת בקוטאיסי ואתרי הנופש בבטומי הוצפו בתיירים.