בלוג גאורגיה: ריאליטי בחירות

ועדת הבחירות המרכזית בעיר קוטאיסי ממוקמת בבניין משרדים מיושן במרכז העיר. מיד לאחר שעולים בחדר מדרגות עם חיפוי עץ מתפורר מגיעים למסדרון ארוך, שעל קירותיו הוצמדו פרטי כל 120 הקלפיות בהם יבחרו תושבי העיר את הנשיא הבא של גאורגיה. אי אפשר שלא להתרשם מהסדר והארגון בהן מתנהלות הבחירות. גאורגיה היא אולי דמוקרטיה במשבר, אבל בביורוקרטיה, בניגוד לדמוקרטיה, מבינים כאן היטב. חברי הועדות בקלפיות בכל המדינה מועסקים לטובת הבחירות לתקופה של חודש מראש בשכר מלא.

בניגוד לישראל, לא מדובר במשרה נטולת דרישות מקדימות. המועמדים נדרשו להסביר מדוע הכישורים שלהם מתאימים למשימה החשובה וכיצד ההשכלה שרכשו במהלך השנים תשרת את העבודה בקלפיות ביום הבחירות. הבוחר הגאורגי יתקבל בקלפי בידי ועדת בחירות עצומת מימדים שכוללת 13 (!) חברים בסך הכול. אבל את האזרחים אותם פגשתי מעניינת הוועדה הגדולה הרבה פחות מאשר שתי מצלמות הוידאו שימתינו לבוחרים ויתעדו את הנעשה סביב הקלפי במהלך כל יום הבחירות. בוועדת הבחירות טוענים כי מטרת המצלמות למנוע זיופים ופעולות חריגות, אך קשה שלא להבין את האזרחים שחוששים כי מטרת התיעוד שונה בתכלית.

שבע עשרה שנים חלפו מאז סיום המשטר הקומוניסטי בגאורגיה ומצלמות בקלפיות מחזירות רבים לימים האפלים של השלטון הסובייטי. לפחות ממה שאני שומע ברחוב בקוטאיסי, המצלמות הצליחו להשיג בדיוק את ההפך מהמטרה שלשמה יועדו לכאורה. יותר מאדם אחד סיפר לי כי הוא כלל אינו מתכוון להגיע לקלפי, מפחד שיצולם והדבר ישמש נגדו מאוחר יותר.

כאמור, בקוטאיסי לבדה יפעלו ביום הבחירות 120 קלפיות. חישוב זריז מגלה שרק בעיר יותקנו 240 מצלמות לפחות. מספר מצלמות דומה יותקן בעוד שמונה ערים בגאורגיה ובטביליסי הבירה יותקנו כאלף מצלמות לפחות. לא ברור מי בר המזל שקיבל את חוזה האספקה של כל כך הרבה מצלמות ומתקני הקלטה. מה שבטוח הוא שבתכנית הריאליטי שכופה הממשלה הגיאורגית על אזרחיה ביום הבחירות הקרוב רבים יעדיפו לוותר על הופעה ראשונה מול המצלמות.

את הנסיעה מקוטאיסי לטביליסי אני מנצל כדי לשוחח מעט עם הנהג הצעיר של הרכב. שמו לשה פוסלשווילי, תושב טבליסי בן 23. חמישה חודשים בלבד בבריטניה במסגרת עבודה זמנית הספיקו לצעיר החברותי כדי לרכוש אנגלית בסיסית ואנחנו מצליחים לנהל שיחה ערה על מצב הצעירים בגאורגיה.

לשה נולד בטביליסי, אביו פנסיונר שמתפרנס מפנסיה של 80 דולר בחודש ואמו עקרת בית. אחותו לומדת באוניברסיטה בעיר דיסלדורף שבגרמניה ולשה לא מסתיר את הקנאה במי שהצליחה לעזוב את גאורגיה לפני עשר שנים ולהימנע מלחזור למדינה. מהשיחה עולה כי אחותו של לשה חיה את החלום של צעירים רבים כאן. הגירה לארצות אירופה המערבית ובמיוחד גרמניה נופלת רק מהחלום הגאורגי הגדול, אזרחות וחיים חוקיים בארצות הברית.

כמו בכל תעשיית חלומות, גם במקרה הזה יש מאעכרים רבים שמנצלים את הכמיהה הגדולה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לשה מספר על צעירים רבים שנאלצים לשלם עד עשרים אלף דולר לחברות שמבטיחות לסדר עבודה, חוקית ולא חוקית, לצעירים גאורגים בארה"ב. שאלתי את לשה כמה זמן צריך לעבוד צעיר בשביל לגייס סכום כזה של כסף והוא חייך אלי ואמר כי מי שרוצה עשרים אלף דולר בגיל צעיר צריך להשיג את זה בכוח הזרוע או למכור את הבית של הוריו.

אבל רוב הצעירים אינם מוכנים לעבור על החוק, ורק מעטים מצליחים להתקבל ללימודים מעבר לים. מי שנשארו בגאורגיה נאלצים להתמודד עם אבטלה גואה במדינה ועם מחסור בעבודות איכותיות בהן ניתן להתקדם ולהרוויח שכר טוב יותר. האבטלה והמחסור הכספי שבא בעקבותיה גם מקשים מאוד על הצעירים לקיים חיי חברה ולהכיר בני זוג.

לשה מספר לי בצער כי אם בחור גאורגי רוצה להזמין צעירה לדייט ראשון בטביליסי, הוא חייב לקיים את המפגש במקום בילוי מוכר (ומואר) שם יעלה הבילוי לפחות 50 לרי (33 דולר בקירוב) סכום שאינו קיים בכיסו של כמעט אף צעיר. במילים פשוטות, מסביר הנהג הצעיר, המצב הכלכלי כל כך גרוע שאין אפשרות לפגוש בחורות, להכיר ולהתחתן. הנה נושא שאולי לא עולה ישירות בקמפיין הבחירות לנשיאות אך ודאי מעסיק מאות אלפי צעירים הרבה יותר מהשאלה שחוזרת על עצמה בבחירות: האם גאורגיה צריכה או לא צריכה להצטרף לברית נאט"ו.