סיכום 2007

סיכום 2007: הפסדנו בלבנון. זוכרים?

השנה האחרונה הוכיחה שהמלחמה לא לימדה אותנו את מגבלות הכוח ושראש ממשלה שנוא יכול לצפצף על הציבור. ינאי ישראלי מדוכדך

ינאי ישראלי

מבחינות רבות לא היה כל חדש בישראל בשנת 2007. מאורעותיה של השנה הזו היו תוצאה ישירה של מדיניות שלטונית, שנותנת את אותותיה במחוזותינו כבר במשך שנים אחדות. שני תהליכים דרמטיים ורדיקלים הולידה המדיניות הזו, שני תהליכים שהם אולי המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל של ימינו. הראשון הוא מה שניתן לכנותו המחול המסחרר של ההפרטה. השני הוא ההעמקה של הכיבוש בגדה המערבית וברצועת עזה. שני התהליכים הללו סוחפים את החברה היהודית והפלסטינית בארץ כבר כמה שנים, במקביל לניסיון ממסדי לטשטש ולעמעם אותם או את ההשלכות שלהם.

כך, במסווה של דיבורים על צמיחה מעמיקים את הפער בין השכבות; במסווה של דיבורים על צמצום האבטלה דוחקים את המעמד הבינוני והופכים את העובדים לעניים יותר; במסווה של דיבורים על יציאה מעזה יוצרים את המשבר ההומניטרי החריף ביותר בתולדות הסכסוך, ובמסווה של דיבורים על תהליך שלום מעמיקים את אחיזת החנק הישראלית בגדה המערבית ובונים עוד ועוד התנחלויות, גדרות, מחסומים וכבישי אפרטהייד. מכל הבחינות הללו לא היה ב-2007 כל חדש ביחס לקודמותיה.

ואולם בכל זאת, נדמה שמשהו בכל זאת השתנה, גם אם לאו דווקא לטובה. בזיכרון הקולקטיבי עשויה השנה הזאת להיזכר כשנת הדג, כלומר השנה שבה נחשף סוף סוף מאין בדיוק הוא משתין.

(תוכן מקודם)

לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה

מה לא קרה אחרי המלחמה?

עבור ישראלים רבים הייתה שנת 2007 בראש ובראשונה השנה שלאחר מלחמת לבנון השנייה. המיין-סטרים הישראלי כבר הודה בכך שהמלחמה הזו הייתה שונה מהמלחמות שקדמו לה. זאת הייתה מלחמה שצה"ל הפסיד בה; זאת הייתה מלחמה שבמהלכה לראשונה מאז הקמת המדינה מאות אלפי אזרחים בעורף היו מרותקים למקלטים; זאת הייתה מלחמה שנטען ביחס אליה שהיא לימדה את ישראל מהם גבולות הכוח.

ואולם, חרף להגם של מרבית המבקרים בדיעבד ולמרות ההבל החמים, שיוצא מפיותיהם של מקשקשי הקושיות למיניהם, כיום נראה שהשאלה המעניינת והחשובה ביותר שניתן להעלות ביחס למלחמת לבנון השנייה לא זכתה לדיון רציני. השאלה הזאת, מן הסתם, אינה נוגעת למצבם העגום של הימ"חים, לחוסר החיבור לשטח של המח"טים, או לביצועים המוגבלים של המזל"טים. היא גם אינה עוסקת בשאלות בנליות פחות, למשל באופן שבו התקבלה ההחלטה לפתוח או לא לפתוח במהלך קרקעי, ולא באלוהי האיוולת, שכנראה בשמו הורחבה הלחימה לאחר שכבר הוחלט על הפסקת אש.

השאלה החשובה ביותר ביחס למלחמה אינה נוגעת אפילו לזכותה של הממשלה להפקיר את תושביה בעבור נזיד עדשים פוליטי, או לערוך מסכת של הפצצות מסיביות על מטרות אזרחיות בלבנון, הפצצות שקטלו קרוב לאלף אזרחים לא-לוחמים, ושלא ניתן לראות בהן אלא פשעי מלחמה. חלק מהשאלות הללו הן אמנם כבדות משקל, אולם נראה שהשאלה החשובה והמעניינת ביותר, שיש להעלות ביחס למלחמת לבנון השנייה היא מה בדיוק (לא) קרה אחריה.

עם סיומם של התותחים והקטיושות לרעום, נדמה היה שגל מחאה עומד לשטוף את ישראל. קולות העיתונאים שצווחו בתחילת המלחמה "להלום בהם! לכתוש אותם!" עברו לצעקות "לפטר אותם! להדיח אותם!". ואכן, בתחילתה של 2007 לרבים היה נראה שימיה של הממשלה מעולם לא היו קצרים יותר, שהבחירות בפתח, ושמשהו בנוף העגום באמת עומד להשתנות.

הרמטכ"ל ובעקבותיו שר הביטחון נאלצו להיפרד לשלום מכיסאותיהם אפילו הערפיח מעל כיכר רבין מעולם לא היה נראה רענן יותר. אלו שחשבו בתחילת מלחמת לבנון השנייה ש"ישראל חזקה, ישראל תנצח", וודאי חשבו בסיומה שהנה הנה שינוי פוליטי אמיתי עומד להפציע.

אז חשבו. עם סיומה של השנה של אחרי המלחמה, לא רק שניתן לומר שהנהגת המדינה שרדה את הטלטלה, אלא שאם השתנה משהו מהותי הרי שהוא השתנה לרעה, כלומר לרעתם של הנתינים ולטובתם של האוחזים ברסן השלטון.

משתעשעים בחיסולים ומבצעים צבאיים בעזה

ראשית, בניגוד לחלק מהטענות שנשמעו, ישראל לא הבינה את מגבלות הכוח הצבאי. להיפך: עם סיומה של 2007, נראה שאת הממסד הישראלי מגבלות כאלו מעולם לא עניינו פחות. אם חודשים ספורים לאחר המלחמה הממשלה מרשה לעצמה שוב לסכן את אזרחיה על סמך קונספציה מודיעינית יהירה, ולהורות על ביצוע תקיפה אווירית בסוריה, הרי שברור ששום מגבלה לא נלמדה. אם לאחר אלפי קסאמים שנחתו ממשיכים לדחות הצעות רגיעה ולהשתעשע בחיסולים ומבצעים צבאיים בעזה, במקום לפתוח מיד במשא ומתן עם חמאס, הרי ברור שלאיש אין כל כוונה להפיק לקחים. העובדה שהמדיניות הכוחנית הישראלית חוגגת את עצמה ביתר שאת זמן קצר בלבד לאחר מלחמה כושלת, הופכת אותה לאטומה אפילו יותר.

שנית, ואפילו גרוע מכך, נדמה שהשלטון הישראלי של סוף 2007 לא רק שאינו מוכן להכיר במגבלות הכוח הצבאי, אלא הוא מסרב להכיר גם במגבלותיו של הכוח הפוליטי. ההנהגה היושבת כיום בציון היא חסרת גבולות באופן מדאיג.

באופן אירוני, ראש הממשלה שתואר כמי שנמצא על סף נפילה ושרד, יכול להיות היום בטוח ביציבות שלטונו יותר מתמיד. הגרוע מכל כבר מאחוריו. הוא יודע שאם רק יצליח לשמור על יציבות הקואליציה, עד הבחירות הבאות ב-2010 שום דבר בעצם לא יוכל להזיז אותו מכסאו. לא 80% מציבור הבוחרים הסבורים שמדובר בראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה ושעליו להתפטר; לא מאמרים ביקורתיים בעיתונות או דו"חות שונים ביחס להתנהלותו הקלוקלת; לא התגליות על מעורבותו לכאורה בפרשיות שחיתות, ולא שביתות ארוכות וקשות שפוקדות את המשק.

השאלה החשובה ביותר, אם כן, שניתן לשאול ביחס למלחמת לבנון השנייה וביחס לשנה שבאה אחריה, היא מה יכולים האזרחים במדינה לעשות, שיגרום לשלטון לשנות משהו מהתנהלותו האטומה. בלשון אחרת, ניתן לנסח את הבעיה כך: אילו אחרי המלחמה היו יוצאים לרחובות לא מאה אלף כי אם מיליון מפגינים זועמים, התובעים את נפילת הממשלה, האם אז משהו היה משתנה? האם אז השלטון היה מתחלף או לפחות משנה משהו מהתנהלותו?

מהפכנים ורפורמטורים טובים ורציניים בישראל ישיבו בחיוב על השאלה. הם יגידו שהבעיה היא האדישות של הציבור במדינה, אדישות שעליה רוכבים הפוליטיקאים העושים כרצונם. הם יוסיפו ויאמרו, שהמחאה נגד המלחמה למשל הייתה זניחה ולא רצינית, ושאסור להפסיק לנסות לעורר את הציבור לפעול.

ואולם בסיומה של 2007, לאחר שהשלטון החליט פשוט להתעלם מהמחאה הגואה נגדו, כלומר מן המחאה הציבורית הרחבה ביותר שהייתה נגד שלטון בישראל במשך עשרות שנים, הולכת ומסתמנת האפשרות המטרידה, שבמציאות הנוכחית המחשבה על אותם המונים שיצאו לרחובות איננה רלוונטית כלל לאופן שבו מתנהלת המציאות הפוליטית בישראל.

גם בתרחיש מדומיין בעליל, שבו יתגייסו כל כלי התקשורת במדינה להשמצת והכפשת השלטון, או שמיליון ישראלים יחליטו לחסום לפתע את נתיבי איילון במחאה על התנהלות הממשלה, ספק רב אם מישהו בהיכלי הממשלה או במשרדי האוצר יהיה מוטרד במיוחד.

בסיומה של השנה שאחרי המלחמה, הולכת ומסתמנת האפשרות שחידושה המטריד של שנת 2007 אינו נעוץ בדבר מה מהותי שהשתנה במחוזותינו, אלא רק בעובדה שקצה קצהו של הקרחון מתחיל אולי להחשף. השנה האחרונה תוכל להיזכר כשנה שבה חשפו בפנינו סוף סוף מאין (ועל מי) משתין הדג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully