"החדשות מפיקות מאתנו מגוון של דעות שאיננו יכולים לעשות דבר לגביהן מלבד להציען כחדשות נוספות, שלגביהן איננו יכולים לעשות דבר". משפט זה, הלקוח מהספר "בידור עד מוות" של חוקר התקשורת ניל פוסטמן, הוא דרך מצוינת לתאר את התנהלות התקשורת הישראלית בשנת 2007. אין חדש באמירה כי החדשות הן סוג של בידור. אולם השנה איבדה התקשורת את עשתונותיה בצורך חסר הפרופורציה לבדר את צרכניה הרבים.
מחשיפת חשודים שלא לצורך ולעיתים כנגד כל כללי האתיקה העיתונאית ועד קביעת עובדות בטרם התבררו כל הנסיבות, הוכיחה השנה התקשורת הישראלית כי אין לה שום מעצורים. היא לא תבחל בשום אייטם שיביא רייטינג.השנה הזאת הצטיינה בניפוח מוגזם של אירועים והבאתם המהירה לעיני הציבור: ראש ממשלה שסומן כמי שלבטח יעמוד לדין בפרשת בנק לאומי. ילדים בני 13 ששיכרו ואנסו ילדה בת 12 - דבר שלמעשה מעולם לא קרה. זוג הורים בהודו, שאולי צריכים לעמוד לדין על הזנחה, אבל לבטח לא צריכים להיחשף עם ילדתם הקטנה מול המצלמות בצורה כה בוטה. דיווחים קלי דעת בנושא הרגיש עד מאוד של גלעד שליט ולקינוח סדרת ריאליטי על פדופילים בהנחיית דב גילהר, שיכולה להתחרות ברייטינג של נולד לרקוד והישרדות גם יחד.
יושרה מקצועית מול 'פרסום ראשון'
יש לציין, כי אנשי תקשורת רבים ביקרו השנה במרומז ולא במרומז את ההתנהלות הבעייתית של חבריהם ואף של עצמם. אין מדובר בהכרח בהתנהלות לגבי נושא ספציפי כזה או אחר, אלא בהלך רוח כללי שאופף את מערכות החדשות ומעורר דיון בריא וביקורתי בנושא. עם זאת, אין די בביקורת ובהלצה צינית כלפי סיקור תקשורתי זה או אחר. יש לשנות את דרכי הפעולה שמביאות לפרסומן של ידיעות כאלו.
נכון, השנה לא היתה מלחמה וגם לא פיגועי טרור גדולים, ומספר הקסאמים הרב על שדרות לא מרגש יותר מדי את הישראלי הממוצע. אך גם בשנה חלשה תקשורתית, כשאפילו ועידת אנאפוליס לא מספקת כותרת, אין הצדקה למרדף המטורף אחרי האייטם הגדול הבא בכל יום ובכל מחיר. בנוסף, הטענה ש"אם לא אפרסם את זה מישהו אחר יעשה זאת לפני", פירושה למעשה " אסכן את היושרה המקצועית לטובת פרסום ראשון", גם אם פרסום זה לוקה בחסר.
אם התקשורת לא תבחר נכון, המחוקק יחליט עבורה
נדמה שהמאזן העדין בין הרצון לבדר ולהביא לרייטינג גבוה לבין כללי האתיקה והיושרה העיתונאית הופר השנה באופן בוטה והוטה לטובת הצורך להביא ראשונים את הסקופ, גם אם לא נבדק עד הסוף. מצב זה פוגע יותר מכל בתקשורת ובאמינותה והופך אותה לכלי ריק חסר אידיאולוגיה וחסר מעצורים. כמו כן, הוא שומט את הקרקע מתחת לטיעוניה נגד השחיתות השלטונית ונגד מחדלי ההנהגה. ללא יושרה עיתונאית ונאמנות לדיווח האמת לא תוכל התקשורת לטעון דבר כנגד קברניטי המדינה.
לא ייתכן שגוף אחד ייקח על עצמו את תפקיד הרשות השופטת והמבצעת כאחד. לתקשורת תפקיד חשוב משלה ואין היא צריכה להיכנס לנעליים לא לה. המצב שבו המושג "חשד" הופך בעיני התקשורת להמלצה בלבד חמור ביותר ומסכן את ערכי הדמוקרטיה.
אין זה פלא, אפוא, כי השנה מסתיימת בהצעת חוק שלפיה ייאסר פרסום זהותם של חשודים. בין אם ההצעה תתקבל כחוק ובין אם לאו, היא מסמלת אות אזהרה לעיתונות. לא ניתן לצפות משוק כה תחרותי שלא ימעד לעיתים בתיאור המדויק של האירועים, אולם התחרות לא מצדיקה יד קלה כל כך על ההדק. יש בארץ עיתונאים, כתבים ועורכים מהטובים בעולם. זהו רק עניין של בחירה: מהי העדפתם, דיווח לרוחב או דיווח לעומק, דיווח מסביר או דיווח מתאר. אם התקשורת לא תבחר באופציה הנכונה, המחוקקים יחליטו בשבילה. וזהו תסריט אימים, לא פחות.