חצי גמר טורניר אנשי השנה

טורניר אנשי השנה מתקרב לשלב ההכרעה ובחצי הגמר אנחנו פוגשים את מי שלדעתנו היו רביעיית המנהיגים המשפיעים בשנת 2007. בחצי הגמר הראשון יתמודד סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, מר איכות סביבה אל גור, נגד נשיא אירן מחמוד אחמדינג'ד. אחריו נביא את העימות בין הוגו צ'אווז, הסטנדאפיסט של הפוליטיקה העולמית, לבין איש שעליו לא תעזו לצחוק, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. בלי הרבה פרשנויות, ניגש הישר להתמודדות:

נשיא אירן הוא מנהיג של פרובוקציות. הוא אוהב להרגיז ומצליח לעשות את זה מעל כל במה. בשנה שעברה הייתה זאת ועידת הכחשת השואה שלו ואילו השנה, הרעיון של מחיקת ישראל והעשרת האורניום. אבל אם נתבונן במהלכיו של אחמדינג'ד במבט מפוכח, נראה שיש יותר סנסציה ממהות בהתנהלות שלו. כמעט כל התבטאות שלו מגיעה לכותרות, אבל כמעט כל אמירה זהה לקודמתה.

כמה פעמים במהלך השנה שמענו וריאציות על הקביעה "אירן לא תוותר על העשרת האורניום". אילו היה אומר זאת פעמיים, פעם אחת בתחילת השנה ופעם אחת בסופה, דיינו. אחת למספר חודשים הוא רמז שהוא עתיד להודיע על "התפתחות דרמטית" ביכולת הגרעינית של אירן. בכל פעם הוא דיווח לעולם על פריצת דרך בדמות תוספת של עוד כמה צנטריפוגות בכור האירני.

איננו ממעיטים, חלילה, בחשיבותה של אירן בזירה הבינלאומית. היא מדינת מפתח בכל חשבון אסטרטגי, בעלת עוצמה ומסוכנת, אם מרגיזים אותה. אולם אחמדינג'ד הוא קטליזטור של תהליך בעייתי אחד – תפיחת חשיבותה של אירן הרבה מעבר לפרופורציות.

אל גור הוא מייצגו של המאבק החשוב ביותר בעולם, ויש שיגידו בהיסטוריה האנושית בכלל. הצורך לעבור לשימוש באנרגיה חלופית כדי למנוע את התחממות כדור הארץ הוא המאבק של האנושות לקבל תעודת בגרות. העמדת האינטרס של הכלל מעל לעושרם של יחידים היא מבחן שכישלון בו פרושו קץ האנושות, ואל גור הרים את הכפפה.

אפשר להתווכח עם הדרך שבה הוא מנהל את המאבק. אפשר, וצריך לומר שהוא לא מספיק פעיל בחזית נגד התאגידים המזהמים, ופעיל מדי בלהטיל את האחריות לפתחו של האזרח הקטן. אבל התרומה החשובה ביותר שלו, לטעמנו היא שגור הפך את הזהות הירוקה לפופולרית. שמירה על איכות הסביבה אינה עוד סימן ללוזריות, נחלתן של עקרות בית אמריקאיות מצפוניות עם שקיות נייר חום. הוא נטל את המאבק מידי ארגוני השמאל והארגונים הירוקים הלוחמניים והעביר אותו ללב הקונצנזוס.

היינו רוצים לראות את מחמוד אחמדינג'ד עומד על הבימה באוסלו, נושא את נאום ההכתרה כחתן פרס נובל לשלום. כדי שזה יקרה, הוא יצטרך ללמוד להגות את המילה "ישראל" ולערוך עוד כמה שינויי מדיניות. במקרה כזה, הוא אולי היה מנצח בחצי הגמר. אבל אנחנו בחרנו את מייצגה של המגמה הקונסטרוקטיבית, האיש שמפנה את מבטו של העולם אל האמת המטרידה, אל גור.

הסוציאליסט מוונצואלה מעלה חיוך אצל אחדים ולאחרים הוא גורם לפרפרים בבטן, אבל איש לא נשאר אדיש להוגו צ'אווז. אחרי שנים רבות שוונצואלה הייתה עוד מדינת עולם שלישי בתודעה העולמית, הוא הפכת אותה לספקית חדשות החוץ החשובה ביותר ביבשת אמריקה. ולדימיר פוטין הצליח השנה לגרום למי שזוכר את שנות קיומה של ברית המועצות לחכך את העיניים בתחושת דז'ה וו. נראה מי יטיל את מי לקרשים.

הוגו צ'אווז איננו ליצן, ומי שרואה אותו רק בתור דמות קרקסית טועה. הוא יושב עם ידו על השיבר של אחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם ומסובב אותו כאוות נפשו. הרפורמות שלו בכלכלה הוונצואלנית הן ממשיות, ובמידה שהן מצליחות, הן גם עשויות לשמש דגם לחיקוי למדינות רבות בעולם השלישי, שיש להן משאבי טבע שנחמסים על ידי בעלי הון והרווח מהם לא מגיע לשכבות החלשות.

מדינות אחרות בדרום אמריקה הלכו בעקבות ונצואלה, בוליביה וניקרגואה למשל, והעלו לשלטון מנהיגים שהחזירו ליבשת את הרוח המהפכנית האדומה, למורת הרוח הניכרת של ארצות הברית. אם אפריקה, למשל, הייתה הולכת בעקבות השינוי בדרום אמריקה, יתכן שהעולם היה חוזה בהתהוות של מתחרה אמיתי לכלכלת השוק החופשי האגרסיבית.

מצד שני, צ'אווז אינו מנהיג כל יכול בארצו. הוא אולי פופולרי, אבל הוא נדרש לצעדים אנטי דמוקרטיים, כמו סגירת כלי תקשורת, כדי להתמודד עם האופוזיציה. במשאל העם בו ונצואלה הייתה צריכה להכריע אם לאפשר לצ'אווז להיבחר שוב ושוב הוא הפסיד. מלך ספרד סתם לו את הפה וקולומביה מאסה בו בתור מתווך בסוגיית החטופים, כך שניכר עד כמה הוא לא פופולרי בתחום הדיפלומטיה העולמית.

ולדימיר פוטין הוא בעיקר מנהיג מעורר השתאות. הרבה דברים שעשה השנה פשוט עוררו תדהמה. למשל, פרישת רוסיה מאמנת הנשק הקונבציונלי, מעין "אחורה פנה" להשגים ששמו קץ למלחמה הקרה. כשחוזים מרחוק בהתעצמותה הצבאית והכלכלית של רוסיה, הפה נפער. האופן שבו פוטין מחסל את ההתנגדות הפנימית לשלטונו מדהים. בכל זה עסקנו במהלך כל השנה, כל פעם מזווית אחרת, אבל מה שמדהים מכל הוא התמונה הכללית.

יש כיום מנהיג ברוסיה שהוביל אותה במו ידיו למעמד מחודש של מעצמת על, בעלת ארסנל כלי נשק הרסניים ומתקדמים. אבל למרות שבעבר היא נהנתה ממעמד כזה, כעת יש לכך גם גיבוי כלכלי בדמות ניצול נכון של משאבי הטבע, הנפט והגז הרוסיים, שאת הבעלות עליהם הוא החזיר למדינה. השלטון שלו יציב, וגם אם הוא יסיים את כהונתו בשנה הבאה, הוא ימשיך להשפיע כראש ממשלה, באמצעות נשיא מטעמו, איש אמונו, דימיטרי מדוודב.

הוא אינו חושש מהתמודדות עם ארצות הברית, או כל מדינה אחרת לצורך העניין, וכשהוא רואה לנכון הוא משמיע איומים מפורשים, כולל הבטחה שישתמש בנשק הגרעיני שלרשותו אם רוסיה תחוש מאוימת. צוללות רוסיות משגרות טילים בין יבשתיים מהקוטב, מפציצים אסטרטגיים עורכים תמרונים ליד שטחים אמריקאים ובריטיים. מי שנתפס כאיום על שלטונו, ולא משנה היכן הוא נמצא על פני כדור הארץ, מת בנסיבות מסתוריות, כמו אלכסנדר ליטביננקו, שהורעל בחומר גרעיני בבריטניה.

אין לנו ספק בתוצאה. צ'אווז הוא אמנם מנהיג רלוונטי וחשוב לדמותו של העולם בשנים הקרובות, אבל הוא זקוק להרבה רהב ופרובוקציות כדי לתפוס את הנפח אליו הגיע. פוטין, לעומתו, בלי לדבר הרבה, עומד חשוף חזה, מחייך כאילו ידע שהניצחון הזה בכיס מכנסי הדייג שלו. בשלב הגמר המותח יתמודדו אם כן אל גור נגד ולדימיר פוטין, בקרב של עוצמה אימפריאלית מול צדק גלובלי.