שנת 2008 תהיה שנת האוויר הצח. אחד האירועים החשובים של 2007, ששיפר באחת את איכות חייהם של מיליוני אנשים בישראל, הוא ההרחבה של חוק שנחקק כבר לפני חצי יובל חוק איסור עישון במקומות ציבוריים. הרחבת החוק מטילה הגבלות שונות על בעלי עסקים, כמו החובה להצבת שלטים ואיסור על החזקת מאפרות, המאפשרות לאכוף את איסור העישון גם במסעדות, מועדונים וברים, דבר שעד התיקון למעשה לא התבצע. אחרי 60 שנה, גם במדינה הזאת אפשר לנשום. הגיע הזמן.
התיקון לחוק העלה את נושא העישון במקומות ציבוריים לדיון ציבורי סוער. מעשנים רבים הזדעקו למשמע הבשורה. בשבועות האחרונים, בכל מקום אליו הגעתי, בכל חוג בו הסתובבתי, בכל בר שבו ישבתי, מצאתי את עצמי נכנסת לוויכוחים עם מתנגדים לחוק. טענותיהם העיקריות הן שהחוק מפלה את ציבור המעשנים לרעה, גוזל ממנו את החופש, את ההנאה, מונע ממנו סיפוק של צורך ממשי ומדיר אותו ממקומות בילוי. המעשנים נרדפים, הם אומרים. אפילו הברים, מקומות המפלט האחרונים, נלקחו מהם.
לפני שאגיב לאותן הטענות, אחשוף שאינני נמנית על אוכלוסיית המעשנים. למעשה, אני מתעבת עישון מקצועית. תמיד סלדתי מהעשן ואף פעם לא הבנתי איך אפשר להכניס עשן לריאות בכוונה תחילה. אני בהחלט נהנית באופן אישי מהחוק, שמאפשר לי לראשונה בחיי לצאת לבלות בלי לסבול מעשן שנפלט עלי מכל עבר, בלי לחזור הביתה ומיד לזרוק את כל הבגדים לכביסה, את המעיל לניקוי יבש ואת עצמי למקלחת של שתי חפיפות שיער רצופות. אז אולי אני לא ממש אובייקטיבית, אבל ניסיתי. ניסיתי, ולא הצלחתי למצוא היגיון באף אחת מהטענות ששמעתי כנגד החוק.
"איסור על עישון פוגע בזכויות המעשנים"
הטענה העיקרית שאני שומעת ממתנגדי החוק, היא שהאיסור על העישון במקומות ציבוריים פוגע בזכותם לעשן, שזהו חוסר התחשבות באוכלוסיה שלמה. המעשנים נהנים לעשן והחוק פוגע בהנאה שלהם. אני לא מבינה למה צריך להתחשב בדבר שגורם סבל לזולת. ההנאה שלי היא להשמיע מוסיקה רועשת בבית בשעות לילה מאוחרות. זה אורח החיים שלי, וזה מה שעושה לי טוב. למה השכנים שלי לא יכולים להתחשב בזה? נוח לי לדבר בטלפון באמצע סרט בקולנוע, למה משתיקים אותי? כן, למעשנים יש זכויות, אבל הן נעצרות ברגע שהן דורסות את הזכויות של הזולת.
"האיסור פוגע במעשנים כמו שהעישון פוגע בלא מעשנים"
אחת הטענות הכי מקוממות היא שהדרישה ממעשנים להתחשב בסביבה פוגעת במעשנים עצמם. הרעיון שאני פוגעת בלא מעשן בכך שאני מונעת ממנו את העישון לידי לא מקובל עלי. כשאני מפריעה למישהו להפריע לי זו לא הפרעה, זו התגוננות. הנזק שמעשן גורם לעצמו הוא עניינו הפרטי, אני מבקשת לא להפוך אותו לענייני. הדרישה של אדם שמפריע לסביבתו להתחשב בו היא אגואיזם צרוף.
"מי שהעשן מפריע לו, שיתרחק"
זו האמירה הכי מדהימה. תסלחו לי, אבל זו כבר בריונות לשמה. ממתי מרחיקים את הנפגע ולא את מוקד הפגיעה? אם ככה, אני רוצה להסתובב עירומה ברחובות העיר. מי שלא מתאים לו, שלא יסתכל.
"לא כיף לשתות בלי לעשן"
את המשפט הזה משמיעים אנשים רבים שטוענים שהם בעד החלת החוק בכל מקום, מלבד בברים ומועדונים. למה? מתי סוג הבילוי הזה הפך לנחלתם של המעשנים בלבד? האם הלא מעשנים לא נהנים לשתות אלכוהול? זכותי לצאת לבלות, גם בברים, בלי להתקשות לנשום ולראות, בלי לחשוש מנזקים בריאותיים ובלי לחזור הביתה עם בגדים מסריחים. נכון, אצל כולנו ברים ושתיית אלכוהול התקשרו תמיד עם עישון, אבל רק מכיוון שהוא תמיד היה שם. גם אם לא אהבנו את זה, נאלצנו לסבול, כי ככה זה. הרעיון שברים אביכים ומעופשים הם לא גזירת גורל, שאפשר גם אחרת, היא משהו שקשה לתפוס. אבל מרגע שהאוויר הפך צלול, קשה לתפוס איך השלמנו עם המצב עד היום.
"צריך להקים מקומות נפרדים למעשנים"
זהו ההמשך הטבעי לטענה הקודמת. הבעייתיות עם הרעיון הזה, היא שהוא פשוט יבטל את החוק. אם כל בעל עסק יוכל להחליט בעצמו אם להתיר עישון במקום, כולם יתירו לעשן והמצב יחזור לקדמותו. המקומות הציבוריים הם של כולם, והם יכולים להיות כאלה בפועל רק אם ישארו נטולי עשן.
"התערבות יתר בחיי הפרט"
הטענות הכי מופרכות ששמעתי לאחרונה הן ברוח "עוד מעט יאסרו עלינו את כל הדברים המזיקים, כמו שתיית אלכוהול או אכילת ג'נק פוד". אז זהו, שהדברים הללו לא פוגעים באף אחד שנמצא לידכם. הסיגריות כן. זה מסריח לנו וזה חונק אותנו. מי שרוצה לפגוע בעצמו יישפט על ידי מצפונו. מי שפוגע באחרים יישפט על ידי החברה, והחברה החליטה שלא להיפגע עוד. יואילו המעשנים ויצאו החוצה לכמה דקות כדי להרעיל את עצמם, ואת עצמם בלבד. הבריאות של הכלל חשובה יותר מתחושת הבאסה של הפרט.