כמה עסקנו בעצמנו ב-2007. נשיא מדינה עבריין מין, ראש ממשלה חשוד בפלילים, משנהו מורשע בעבירת מין, שר אוצר חשוד בגניבת ענק, חברי כנסת מורשעים בפלילים, בכירי רשויות המס חשודים במעשי שחיתות, משחקי כדורגל נמכרים. כל כך עסקנו בעצמנו ובשחיתות השלטונית שלנו, עד שכמעט שכחנו שבמרחק כה קצר מבתינו חי עם אחר תחת שליטה ישראלית כבר למעלה מארבעים שנה. כמעט שכחנו שכבשנו.
נוצרה תחושה כי בשנה האחרונה מעט התעייפנו מהסכסוך עם הפלסטינים. הסיבות לכך יכולות להיות רבות: העדפנו להתעסק עם בעיותינו הפנימיות (והן היו, ברוך השם, רבות יותר וסקסיות הרבה יותר), אנחנו לא באמת חושבים כי שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים באמת מובילות למקום כלשהו, פיגועי ההתאבדות כבר בקושי מתרחשים (אי אפשר להשוות את רוטינת הקסאמים לעשרות הרוגים מפיגועי תופת), או שאולי פשוט נגמר לנו הכוח.
הגהינום של עזה
כמה שננסה לעצום את עינינו ולאטום את אוזנינו, במרחק שעה נסיעה מתל אביב מתגוררים כמיליון וחצי פלסטינים בעוני מחפיר. הסיפור מוכר וידוע: לפני כחצי שנה בדיוק השתלט חמאס על הרצועה, ישראל הכריזה על עזה כאל "ישות עוינת" ומאז חיי תושביה משולים לגיהינום.
אבטלה גואה, עוני משפיל, סחורות תקועות בנמלים הישראליים, עסקים קורסים, חולים מתים, מעברים סגורים, בתי חולים אינם מתפקדים, אספקת הדלק והחשמל מצטמצמת. המצב בגדה אינו טוב בהרבה, אך שם לפחות יש סוג של חיים נורמלים. תושבי עזה אינם זוכרים מתי בפעם האחרונה יצאו משטח מחנה הפליטים שלהם, מתי אכלו בשר, הלכו לעבוד, הרוויחו משכורת. נכון, ישראל כבר אינה כובשת את אזרחי עזה, אך היא שולטת בסחורותיהם, בחשמל שלהם, בדלק שלהם, בים שלהם, במעברים שלהם. האם אין זו שליטה?
אם חשבנו ששנת 2006, עם ביצוע תוכנית ההתנתקות, היא השנה של רצועת עזה, לא תיארנו לעצמנו ששנת 2007 תאפיל על קודמתה. "המהפכה הירוקה" של חמאס בחודש יוני טרפה את הקלפים והחזירה את עזה לתמונה. למרות זאת, עזה מעולם לא עמדה במוקד התעניינותנו, וכל האירועים המתקיימים בה עברו לנו מעל הראש. כמה שאט נפש ואיבה מעורר בנו הביטוי "רצועת עזה", כמה אסוציאציות שליליות הוא מעלה: הקסאמים, החמאס, הג'יהאד, הפליטים, העוני, הצפיפות. למי באמת יש כוח לזה? אפשר להעביר ערוץ. יש "נולד לרקוד".