הבודהה בקצה המנהרה

מאז ה-11 בספטמבר שוררת בעולם מידה בלתי מבוטלת של חרדה ובה בעת גם חיפוש אחר תשובות רוחניות. האם אלימות היא היבט של הטבע האנושי הניתן לריפוי, או שאנחנו שבויים במעגל אינסופי של אלימות שלעולם לא יסתיים? את אחת התשובות האופטימיות ביותר לדילמה הזו העניק בודהה לפני למעלה מאלפיים שנה. אם כך, מהו הפיתרון הבודהיסטי ומה משמעותו בשבילכם ובשבילי בעוד אנחנו מנסים לחיות בעולם סוער.

כל אחד שמגיע לרוחניות מבחוץ שואל את אותה השאלה: "מה ייצא לי מזה"? אין מפתח אוניברסלי הפותח דרך לאמת. תהיה התורה גדולה ככל שתהיה, אין בשום מקום תשובות אישיות התפורות לפי מידתו של השואל. כל אחד מאיתנו עושה את החיפוש הרוחני שלו על בסיס אישי, בתנאים שלו. יש לנו סבל פרטי משלנו, שאותו אנחנו רוצים לרפא. מסורות עתיקות שוב אינן קושרות אותנו יחדיו. בידוד, למרבה האירוניה, הפך למסורת החדשה עבור מיליוני בני אדם מודרניים. תחושת בדידות, דחייה, חוסר אהבה, חולשה, אובדן וריקנות - אלו הם תחלואי המין האנושי כיום.

באף תקופה אחרת בהיסטוריה לא היו כל כך הרבה בני אדם חסרי מדינה, פליטים, פיצוץ אוכלוסין והגירה חסרת מנוח. הגלובליזציה גורמת לפרט להרגיש אבוד בעולם, מוצף בתוהו ובוהו שלו, שנראה תמיד כנע בין שיגעון לאסון. ובכל זאת, כאשר אנשים באו לבודהה, הם שטחו בפניו את אותן תלונות. הם חשו חסרי אונים לנוכח אסונות טבע, מלחמה ועוני. הם לא הצליחו להבין את העולם השרוי על סף טירוף.

הדילמה הזו קירבה אותי לבודהה בשנים האחרונות. אני נושא איתי כמה רעיונות בסיסים שהנחו את חיי עד כה. אחד מהם בוטא על ידי מהטמה גנדי כשאמר: "היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם". מכיוון שהעולם כה רחב, לחשוב שלשנות את עצמי יכול להשפיע על העולם, יש בכך הקלה אבל גם מסתורין.

אין זה רעיון מקורי של גנדי. זהו פיתוח של רעיון עתיק יומין הרבה יותר, השייך להודו העתיקה, שאומר: "כפי שאתה, כך העולם". גם זה מהווה הקלה ומסתורין בו זמנית. רובנו מחזיקים מעמד בכך שאנחנו מעמידים פנים שהעולם הוא "שם בחוץ", זה נותן לנו מרחב נשימה.

יש לנו את היכולת לפעול למען יצירת חיים נוחים מבלי להתערבב בעוני, בחוסר הצדק ובאלימות המקיפים אותנו. ואולם, אזור הנוחות שלנו נעלם אם העולם הוא כפי שאנחנו. הפרט תופס לפתע מקום מרכזי, מחזיק באחריות לבעיות שמתחילות ב"כאן" לפני שהן מופיעות "שם". זה כמו לומר שהעולם מתחיל בתודעה.

בודהה נודע בנטייתו למעשיות. הוא אמר לאנשים להפסיק לנתח את העולם ואת הבעיות שלו. הוא גם אמר להם להפסיק להסתמך על טקסים דתיים וקורבנות הנמצאים בחוץ. בודהה היה היוצר של המצב שבו אנחנו מוצאים את עצמנו היום, משום שהוא סירב להסתמך על האלים המסורתיים או על אלוהים. הוא לא השתמש ברשת הביטחון החברתית של כת הכוהנים על קשריה האוטומטיים לזכויות היתר הרוחניות. ומעל לכל, הוא קיבל את העובדה שאין להימלט מפניה, שכל אחד מאיתנו הוא בסופו של דבר לבד בעולם. בדידות זו היא המחלה שבודהה לקח על עצמו לרפא.

התרופה של בודהה הייתה תהליך של מסע התעוררות, שבו הסבל החל להראות ששורשיו נעוצים בתודעה מזויפת, ובמיוחד במודעות החלשה הגורמת לנו לקבל את האשליה בתור מציאות. הסיבה שאנשים מגיעים לאלימות, היא לא משום שהאלימות טבועה בטבע האנושי. למעשה, אלימות היא תוצאה של אבחנה מוטעית. אבחנה שלפיה העצמי של האגו הוא במקום הראשון בעולם ומתייחס לתביעות של "אני", "עצמי" ו"שלי" כאל הדברים החשובים ביותר שיש להשיג.

הסיבה שאנשים מגיבים בפחד לנוכח אלימות היא שהאגו נכנס לפאניקה בניסיון להגן על עצמו ועל התקשרותו לגוף הפיזי. התשובה לאלימות, הן עבור התוקף והן עבור הקורבן, היא לראות דרך הטענה המזויפת של האגו ובכך להגיע להבנה אמיתית של מי אנחנו ומדוע אנחנו כאן. תשובתו של בודהה נשארת קיצונית, אבל האמת שלו מציעה דרך לצאת ממה שעשוי להיות התקווה הגדולה ביותר לאנושות.

בואו נבחן את הפיתרון שלו. בודהה ייצג את השלום ואפשר היה לחשוב שהוא יהלל אותנו אם נשים קץ לכל המלחמות. אבל מאחר ומלחמה היא המקום בו האשליה מתה הכי מהר, בודהה היה גם רוצה שנשים קץ למלחמות משום שאנחנו ערים יותר. דברים אלה הם נכונים, אבל בודהה היה קיצוני יותר. הוא רצה שנתעורר באופן כללי, כדי לראות מבעד לכל האשליות. זו הדרך היחידה להימלט מהסבל לפני שהוא מתרחש.

אם מתבוננים באופן בו הבודהיסטים מקיימים את תורתו של בודהה, הצעדים להתעוררות כוללים את הצעדים הבאים: מדיטציה על ליבת השקט שבתוך ההכרה, התבוננות בקפידה בשינוי תכולת התודעה והפרדת כל מה שמשמר סבל ואשליה, חשיפת הוריאציה של האגו למציאות וחדירה דרך טענותיו של האגו שהוא יודע איך לחיות נכון, התמודדות עם האמת שכל דבר בטבע הוא בר חלוף, שחרור הגישה החומרית הן בצורתה הבוטה והן בצורתה המעודנת, להפוך לבלתי נאחזים בעצמי ולהכיר בכך שהעצמי האינדיבידואלי הוא אשליה, להיות מודעים להווייתנו, להתגבר על ההפרעות של המחשבות והתחושות וציות למערכת של אתיקה גבוהה שהבסיס לה הוא חמלה לאחרים והערכה חיים.

כמה מהדברים האלה מייצגים את שיטתו של הבודהה לריפוי המחלה האנושית. אז איך נמשך הריפוי? הריפוי לא מצא מספיק אנשים, יפה ואצילי כפי שהוא. נניח שמישהו מבחוץ מגיע מהכפור. הוא רוצה להיות משוחרר מכאב וסבל, רוצה להרגיש שהחיים בבסיסם הם בעלי משמעות. בשביל הבא מבחוץ, נראה שהריפוי הבודהיסטי הוא קשה, מסובך ומבלבל: לשבת ולנסות למצוא את גרעין השקט דורש יותר מאשר פרצי תשומת לב קצרים ואינו מתאים לקצב המטורף של החיים המודרניים.

התבוננות ובחינה של שינוי תכולת ההכרה דורש הרבה זמן מעייף. התמודדות עם האגו היא כמעט בלתי אפשרית, מכיוון שהוא מצמיח מאה ראשים על כל אחד שנכרת. להכיר באמת שהכל הוא בר חלוף מפחיד אנשים. חיפוש אי ההיאחזות גורם לאנשים לחשוב שהם יצטרכו לוותר על הצלחה ונוחות ארציים. ציות למערכת של חוקי אתיקה מעוררת בהם חרדה שהם יצטרכו להיכנע למישהו חזק מידי, מוסרי פחות ומסוגל להשתמש באלימות ללא תחושה של אשמה או חרטה.

הבאת חוכמה לעולם שבנוי על אשליה וסבל קשה. פיתרון אלימות באמצעות שלום נראה כבלתי יעיל. התנתקות מחומריות לא קוסמת כשאנשים מכל עבר רודפים אחרי חומרנות בכל נשימה מנשמת אפם. עם זאת, הגאונות שבתורתו של בודהה טמונה באוניברסליות שלה וכל מה שאוניברסאלי הוא גם פשוט. לתרופה של בודהה יש יכולת לקסום לעולם כולו.

תרגמה את המאמר: עדית בן פורת.

ד"ר דיפאק צ'ופרה, גורו המנהיגות הרוחנית ורפואת גוף ונפש, שנבחר כאחד מ- 100 האנשים המשפיעים ביותר במאה הנוכחית על ידי מגזין טיים, יבקר לראשונה בישראל בתחילת חודש ינואר ויפתח את השנה האזרחית בכנס מקצועי למאמנים, מנהלים וארגונים ומפגש ערב לקהל הרחב. האירועים יתקיימו ב- 1 ו- 2 בינואר, במלון דיוויד אינטרקונטיננטל, בתל אביב .