אם יש דבר כיפי, זה לשמוע שיר שאוהבים ברדיו ב"הפתעה", אם יש משהו לא כיפי זה לשמוע את אותו שיר, באופן מאוד לא מפתיע, 5 פעמים באותה השעה. שיטת הפלייליסט, אם עדיין לא שמעתם, היא העיקרון שעומד מאחורי תחנות הרדיו המובילות (ובראשן גלגל"צ), ושבשמו התחנות בוחרות אילו שירים נשמע ברדיו ומשדרות רק אותם. וכך, קבוצה מסויימת של אמנים מושמעים ברדיו כל הזמן זמן שאחרים זוכים להתנגן מקסימום במערכת סטריאו בימי הולדת.
החבר'ה בתחנות הרדיו אולי יתפלאו לשמוע, שלא תמיד אנחנו שמחים לשמוע רק את השירים של קרן פלס, אריק ברמן ושלמה ארצי ברצף. לפעמים, אנחנו רוצים גם קצת גיוון: להכיר זמרים וזמרות חדשים, שיוצרים מוסיקה שונה ומביאים מהו אחר.
בעולם כמו שלנו, שיש בו כל כך הרבה דברים מעניינים ויפים, אין סיבה להיות מקובעים על סגנון מוסיקה אחד, ואין סיבה לתת לאחרים את הזכות להגיד לנו מה לשמוע. הפלייליסט, וזה כבר ברור, היא תופעה סתמית ובעיקר מיותרת....
אז מה דעתכם על כל תרבות הפלייליסט? מה אתם חושבים על השיטה של תחנות הרדיו לשמור על סגנון אחיד לשירים ברדיו?
שיטת הפלייליסט - חם או סתם?